יציאת מצרים 2007: מסע לגבול הדרומי הפרוץ

שלוש שעות נסיעה בלבד מפרידות בין תל-אביב שנדמה שאינה נחה לעולם, ובין השקט המוחלט-כמעט של היישוב קדש ברנע המשקיף על הגבול בין ישראל למצרים. רק שלוש שעות נסיעה עד שהשלט "מעבר ניצנה" מבליח בחשיכה, והנה אנחנו בעולם אחר לגמרי, הממקום במרחק של כ-70 קילומטר מבאר-שבע בלבד. "צרכנית קדש ברנע", מורה כיתוב על שלט שצויר ביד, אבל מבט מהיר במפה מגלה שהיישוב בכלל ממוקם בשטח מצרים. האם כשניסע בעקבות החץ, אל מעבר לגבול הפרוץ, נגיע מצרימה? מימין ישראל, משמאל מצרים, על הכביש כלב סקרן או שניים, ומסביב עלטה מוחלטת המכסה את בתיו הצנועים של היישוב. בואכם לשלום לארץ סוף העולם.   

"המוטו הוא 'חיה ותן לחיות' - והוא מגולם בכל". קו הגבול (צילום: נתן דביר)

והסטיקר מכריז: "כולנו שי דרומי"

היישוב הקהילתי קדש ברנע הוקם בשנת 1980 בידי קבוצת חקלאים חדורי אידיאולוגיה מהיישוב קדש ברנע המקורי, שפונה לאחר הסכם השלום עם מצרים. למרות שלממשלה לא היו תוכניות פיתוח או התיישבות באזור, אלה התעקשו להתקמם במקום שנראה להם בעל פוטנציאל חקלאי. במשך שבע שנים התגוררו המייסדים ביישוב זמני באזור ניצנה, מתפרנסים מחקלאות ומתן שירותי דרך, עד שב-1987 עברו להתגורר בבתי הקבע שלהם. ליישוב החדש הממשלה החליטה לקרוא ניצני סיני אך המתיישבים בשלהם - הם חיים בקדש ברנע, ולא יועילו שלטי הדרך והמפות.

43 משפחות מתגוררת כיום בקדש ברנע ("רק השנה הגיעו אלינו שלוש משפחות חדשות", מתגאה רכזת הקליטה של היישוב גילה אזולאי), כולן מתמסרות לקצב החיים המדברים הנינוח. לצד העיסוק בחקלאות הוא מתגאה גם ביקב משלו. "תמיד אמרו לאבא שלי שכאן לא יגדל כלום", נזכר גלעד צדוק, בן למייסדי היקב המשפחתי. "אבל הוא ניסה בכל זאת, והיום אנחנו מייצרים כ-25,000 בקבוקים יין בשנה. אני חושב שזהו הניסיון ראשון לגדל גפנים באקלים כזה ועל אדמה כזו, ועובדה שזה מצליח". החיים ביישוב מספקים לילדיו "גן עדן אמיתי. הם נהנים

מחופש מוחלט ולדעתי אין מקום טוב יותר לגדל ילדים בארץ. נכון שכל יציאה לסרט או מסעדה מחייבת נסיעה של שעה, אבל זה ממש לא סוף העולם", הוא פוסק.

"המוטו שלנו הוא 'חיה ותן לחיות' והוא מגולם בכל, גם ביחסים הטובים שלנו עם השבטים הבדואים באזור", מסביר רכז הביטחון של היישוב עמית ורד. "מבחינתנו הבדואים אחראים על האזור", הוא ממשיך. "אם קורה משהו אנחנו הולכים אליהם כדי שיפתרו את הבעיה, והבעיות לרוב נפתרות. כמות הגניבות כאן קטנה בהרבה מהממוצע בדרום, והבדואים השכנים מועסקים אצלנו בחקלאות". ועדיין, כמעט כל התושבים חמושים באקדח. רק לפני מספר שבועות עלה שמו של שי דרומי לכותרות וכאן, כמעט כל רכב שטח נושא את הסטיקר "כולנו שי דרומי".

"בבקשה, אל תרדו לדרך הטשטוש". ג'יפ סיור בקו הגבול (צילום: נתן דביר) 

208 קילומטרים של נקודות מעבר

200 מטרים משערי קדש ברנע נמצאת הבעיה האמיתית: הגבול הפרוץ עם מצרים, דרכו מסתננים לישראל כמעט מדי לילה מבריחי סמים, פליטים מאפריקה שחצו את המדבר ברגל ונשים שמקץ יממה או שתיים יחלו לעבוד במכוני ליווי במרכז הארץ. לכל אלה הגבול, הנמתח לאורך כ-208 קילומטרים, מספק עשרות נקודות מעבר ומפגש בלתי רשמיות. לטענת משרד הפנים מדי שנה מוברחים לישראל דרכו 50 עד 100 טונות מריחואנה, לדברי המקומיים מדובר בכמות גדולה פי כמה, שרק מעט ממנה נתפס.

גם הפליטים הסודנים שעלו לכותרות בחודשים האחרונים, מרביתם ניצולי שואת העם המתחוללת בחבל דרפור באין מפריע, מסתננים לישראל דרך הגבול המצרי. אך בניגוד לנערות הליווי וסוחרי הסמים, שלהם מחכה מישהו מעברו השני של הגבול, לפליטים לא ממתין איש. המבריחים הבדואים מכוונים אותם לגבול והם

חוצים אותו ברגל, מסתתרים מפני החיילים המצריים שעלולים לירות בהם אם יגלו אותם. כל חדירה כזו מקפיצה את החיילים המוצבים על הגבול, ובמקביל מעירה גם את כיתת הכוננות של היישוב.

חשש קל מלווה את השיטוט הלילי במכונית בכביש המקביל לקו הגבול, בינות לעמדות צבא ישראליות ומצריות. הוא מתפוגג כשהחיילים הנוסעים ברכבי הסיור מסתפקים בשאלה מנומסת או שתיים, ומבקשים רק "אל תרדו לדרך הטשטוש". בחסות החשיכה אנחנו מנסים לאתר מסתננים, פליטים או מבריחים, עד שהלילה מתחיל להתבהר לכחול עמוק - ואז נשבר לאלפי גוונים של כתום ותכלת שאפשר לראות רק במדבר. הבוקר מגיע, החיילים המצרים מברכים אלה את אלה בצעקות בוקר טוב ומנופפים גם לנו לשלום. 

"בלילה, קצת לפני שבאתם, שוב היתה חדירה". הגבול (צילום: תמר דרסלר) 

כותרות העיתונים של אתמול

"בלילה, קצת לפני שהגעתם לכאן, שוב היתה חדירה. ארבעה פליטים סודנים הצליחו לעבור את הגבול", מדווח בבוקר ורד, רכז הביטחון של קדש ברנע, את מה שכבר סיפרו לנו חיילי המילואים בשער היישוב. "חיילים אספו אותם ועכשיו הם מתאוששים בבסיס", הוא מוסיף בעודו מכין קפה. ורד זה הוא חקלאי מזן הולך ונעלם. את תאומיו הוא מגדל לצד בכרה (כן כן, גורת גמלים), ומטפח שדות של שיחי עגבניות שרי הניזונים מתערובת של מים מתוקים ומליחים. "כנראה שהנוסחה הזו, יחד עם האקלים המצוין, הם בדיוק מה שעגבניות ופרחים אוהבים", ורד מסביר ומתאר את היבול הנאה שמניבים שדותיו.

ספק אם כותרות העיתונים היומיים ידווחו על ארבעת המסתננים, וממילא לתושבי קדש ברנע זה לא משנה. שכן אל הצרכניה המקומית, כוכבת השלט שפגשנו בראשית המסע, מגיעים העיתונים בטיסה באיחור של יממה. "הלחם עדיין לא הגיע", מודיעה המוכרת בצרכניה מעבק לדלפק. "בכל מקרה", היא צוחקת, "לרוב התושבים במושב יש אבני ריחיים והם טוחנים קמח ללחם ואופים אותו בעצמם".