יציאת מצרים השנייה

סיפור ההגירה מארץ מצרים והנדודים שבאו אחריו מלווה את העם היהודי בגרסאות שונות ובארצות שונות מראשית הולדתו. אולי דווקא בשל כך קיוו רבים כי הקמתה של מדינת ישראל אלפי שנים לאחר מכן, תשים קץ סוף סוף לדמות היהודי הנודד. האומנם כך היה הדבר?

בחג הפסח בשנת 1952 פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" מוסף מיוחד ובו סופרו, בין היתר, עלילות נדודיה של משפחת בורנשטיין ממצרים לישראל, מעין יציאת מצרים שנייה אם תרצו. לכאורה הגשמת החלום על גאולת העם היהודי בארצו, אולם דווקא סוף הסיפור מותיר את הקורא עם סימן שאלה. האם בימינו הפך סימן השאלה לסימן קריאה? נשמח לשמוע את דעתכם. על מנת שתוכלו להכריע בעניין זה הרי לפניכם קטעים נבחרים מן הכתבה:

משה רבנו היה האיש אשר הוציא את בני ישראל ממצרים לפני אלפי שנים. ואולם במאה שלנו או בזו שקדמה לה, חזרו מספר יהודים לממלכת פרעה. הם עשו זאת בהכרה מלאה. משפחת בורנשטיין למשל ארזה את חפציה, אספה את ילדיה ועלתה מרוסיה לאלכסנדריה בשנת 1880.

אברהם בורנשטיין, המתגורר עתה בשכונת התקווה בתל אביב, נשם לראשונה את אוויר העולם בשנת 1915 באלכסנדריה. הוא לא הרגיש כלל כי נולד ב"ארץ העבדות": איש לא הניח את כפו על פיו מתוך חשש שצריחותיו יפריעו את מנוחת האדונים המצרים ואיש לא פחד ממרגלים מצרים הלהוטים לרצוח תינוקות יהודיים. להיפך, העיר אלכסנדריה קיבלה בברכה את פניו של אברהם הקטן. הוא גדל והתחנך באווירה בורגנית, חמימה ונעימה וגילה עד מהרה כשרון מיוחד ללימוד שפות. שליטתו בשפות רבות איפשרה לו לקבל עבודה בחברת נסיעות, ועד מהרה עלה בשנת 1945 לדרגת מנהל כללי של אותה חברה.

חייה של משפחת בורנשטיין וכן חייהם של שאר 60,000 היהודים שחיו באלכסנדריה שטפו להם בניחותא. הם היו פעילים בתנועה הציונית ועובדה זו לא הפריעה לאיש. להיפך, נראה שהמצרים אפילו הביעו את אהדתם ליהודים, אשר הפגינו בראש חוצות לאחר עליית היטלר לשלטון ודרשו את שיחרורם של העצורים היהודים במחנות ההסגר הגרמניים. איש גם לא הפריע להם לשלוח תרומות וסיוע לקרנות שונות שצמחו בארץ ישראל.

"המצב השתנה לגמרי כשהופיע המופתי במצרים", מספר בורנשטיין. "פארוק נתן לו מקלט בארצו ואפילו גידל זקן דוגמת זקנו של המופתי. המופתי טען שיש להשמיד את כל היהודים. בן לילה הפך אורח חיינו הנעים לחלום בלהות".

נראה כי לאנשים אלה, אשר לא טעמו קודם לכן טעם של אנטישמיות, נכונה הפתעה בלתי נעימה לגמרי. בורנשטיין, יחד עם עוד 170 אישים יהודים שהיו פעילים בתנועה הציונית, נכלאו במאי 1948 במחנה מעצר באבו קיר. בתחילה, כשהמצרים צעדו צפונה בטוחים בנצחונם, היה יחסם לשבויים היהודים גרוע ביותר. ואולם שהחלו צבאות המצרים נוחלים כשלונות ומאות מאנשי פארוק נפלו בשבי, השתנה יחסם לשבויים היהודים. "יחסם אלינו השתפר כיוון שחששו לגורל אנשיהם שנפלו בשבי ישראל", אומר בורנשטיין. ואכן במשך הזמן חלה הטבה ניכרת בתנאי חייהם של הכלואים. בורנשטיין קיבל רשיון להפגש עם אשתו אחת לחודש, ובפסח 1949 התירו השלטונות ליהודים לחוג את החג לפי מנהגיהם. "קיבלנו מאכלים מיוחדים ומצות ורב הגיע אלינו מאלכסנדריה כדי לנהל את ה'סדר' שהתקיים באולם הגדול של המחנה. הם התייחסו אלינו יפה", אומר בורנשטיין.

לאחר 14 חודשי מאסר ניתנה ליהודים הציוניים אפשרות לעלות לארץ ישראל ובלבד שיחתמו על הצהרה מפורשת ויבטיחו שכף רגלם לא תדרוך עוד על אדמת מצרים. בורנשטיין חטף את העט בידו והיה ראשון לחותמים. וכך הגיע לישראל יחד עם אשתו וילדיו בספטמבר 1949. לאחר שטעמו את טעם השהיה במחנה המעבר בפרדס חנה, עברו בני משפחת בורנשטיין לגור בדירה בת חדר וחצי בשכונת התקווה. דירה זו היתה שייכת למשפחת ידידיהם שפינו אותה לזמן מה. לאחר חודשים מספר שבו הידידים לגור בדירתם, יחד עם בני משפחת בורנשטיין, כך שעשר נפשות גרו ביחד באותה דירה פעוטה.

בורנשטיין קיבל משרה של שליח והמשיך לחפש מקום מגורים למשפחתו, אף על פי שלא היה בידו כסף כלשהו. למרות זאת, כשהודיעה הגברת גולדה מאירסון (גולדה מאיר, אז שרת העבודה והביטוח הלאומי) על תוכנית השיכון העממי, הצליח לצבור סכום של 100 לירות ולהירשם לשיכון. באותו זמן קיבל גם העלאה בדרגה בעבודה ונדמה היה לו כי מצבו הולך וטוב. ילדיו למדו עברית והרגישו "בבית" בארץ החדשה ואולם צל היה פרוש על חייהם. צל זה היה - חוסר בית משלהם.

חודשים עברו ובורנשטיין לא שמע מאומה אודות "השיכון". "חוששני שכל אותו שיכון לא היה אלא תעמולת בחירות. אני רוצה בית משלי זה הכל. קורת גג לאשתי ולילדי. כל חיי פרנסתי את בני משפחתי בכבוד. וכאן בישראל איני יכול לעשות זאת". דמעות עלו בעיניו של בורנשטיין כשדיבר על חיפושיו הבלתי פוסקים אחר קורת גג. "הילדים מרוצים, הם בבית, הם שולטים בשפה, יש להם חברים, אולם מה יהיה בסופם? כמה זמן נוכל להתקיים על חשבון ידידים? אנשים דורשים סכומים עצומים כדמי מפתח. דרשו ממני 1700 לירות בעד חדר וחצי. חדר זה אינו שווה יותר מ-600 לירות. ואילו גם הסכמתי, היכן זה אוכל להשיג סכום של 1700 ל"י?". בורנשטיין קרוב לייאוש ובכל זאת הוא ממשיך לחפש מקום מגורים.

"יהודים מצרים רבים, מצבם כמצבי", מספר בורנשטיין, "לרבים מהם תעודות אזרחות יווניות, צרפתיות, איטלקיות. מה סבור אתה יעשו הללו? סופם שיחזרו ליוון, צרפת או איטליה. תהיה זו להם יציאת מצרים השלישית". גם בורנשטיין עצמו, אותו יהודי שהגיע לכאן ביציאת מצרים השנייה, חושב לעזוב את חופי ארצנו, לנדוד לארצות נכר ולחפש שם מקלט לראשו. יתכן מאוד ויהיה אף הוא אחד מאותם אומללים שיצאו מכאן ב"ביציאת מצרים השלישית".

עד כאן סיפורה של משפחת בורנשטיין, אולם לסיפור המעשה הוסיף הכותב פסקה עוד קצרה ובה מעין הטפה מוסרית והיסטורית לעולים החדשים ממצרים: 

"מעשה שהיה כך היה. לפני שנים לא רבות כל כך עזבו גברים ונשים את בתי אבותיהם, הנוחים, החמים, מלאי העליצות ויעלו לארץ ישראל. חלוצים קראו להם אז. ויגורו באוהלים ובצריפים ויחלו בקשחת ובשאר חוליים רעים וירעבו ויסבלו למען תהא הארץ יפה, גדולה וחופשיה מעול זרים. הם לא הוציאו דיבת הארץ רעה ולא עזבוה". 

"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן .