לגור איתו

חומוס או שיפודי התקווה

אני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה מפרך, חדר השינה מבולגן, הסלון נראה כאילו נערכה בו מימונה מפוארת, יש מערום כלים בכיור, בגדים על החבל ויונה שמנה דוגרת לי בעציץ במרפסת. בן זוגי יושב על הספה, בולס לחם עם חומוס ומשחרר "היי בייב" קר ואדיש, תוך שהוא ממשיך לעלעל בעיתון. שוב אני לא מוצאת מה לאכול, כי מבחינתו אפשר לחיות לנצח על "שיפודי התקווה" שנמצאים ממש מעבר לפינה, או להתענג על הטחינה שהוא ערבב בעצמו. "יש לו מזל שהוא החליף לי גלגל בשבת", אני חושבת לעצמי, נרגעת ומתיישבת לכתוב את הכתבה.

הרווקות מקנאות בי

"לא קל לגרום לגבר לעבור לגור איתך", אומרת עינת, חברתי הרווקה התל אביבית. "עשית את הבלתי ייאמן", היא שולחת לעברי מבט מעריץ. ואכן, לרוב הגברים שאני מכירה יש פחד ממחויבות. הם רק קולטים בזווית העין את השמות של שניכם על דלת הכניסה וכבר מדמיינים חיתולים. מבחינתם עדיף לקפוץ ממיטה אחת לשנייה עד שיחטפו זיבה ויביאו את המיליונים בגיל 30. אבל לאחרונה אני מתחילה לחשוב שיש סיבה הגיונית לפחד ממחויבות. אם נסתכל על בן זוגי למשל, מיד תעלה השאלה איך אפשר לתת לו לגדל ילדים, כשהדבר היחיד שניסה עד היום לגדל היה העציץ במרפסת של דירתו הקודמת, שגם אותו נהג לשכוח בקביעות להשקות?

הארון הזה קטן מדי לשנינו

בהחלט לא פשוט לגור עם רווק שעד לא מזמן חלק דירה עם שותף מתהולל וחתול רחוב מאומץ מלא פרעושים, חי על קורנפלקס ובננות וטרח לשטוף את הדירה (במים, בלי חומר ניקוי) רק כשתלתלי האבק חסמו לו את דרכי הנשימה.

ובכל זאת – אני מברכת על כל התסמינים הגבריים (לפחות לפי הסטריאוטיפ) הנ"ל. למה, אתן תוהות? כי יש לי חבר כוסית, וכל סממן בבּוּני מתקבל אצלי בברכה. על הגבר החדש בוודאי שמעתן – אני זכיתי בדגם משודרג.

הצצה חטופה בארון התמרוקים באמבטיה שלנו תגלה קרם פנים, קרם עיניים, חוט דנטאלי, קונסילר, פינצטה, וזלין לשפתיים, סבון פילינג במרקם גויאבה ועשרה בשמים שונים – כולם שלו. גם בקרם השיער שלי הוא כבר התחיל להשתמש, כך שאני שוקלת ברצינות להחביא את עיפרון העיניים השחור שלי (הוא התלהב ממנו בפורים, כשחיפשתי אותו לנינט). למדתי שעליי להציב גבולות ולסמן טריטוריה, אחרת לא יישאר על המדף מקום לצי האיפור שלי.

מי הכוסית בבית

שנים גדלתי בבית עם אח ששולף באקראי חולצה מהארון, ולא מבחין אם המכנסיים שהוא לובש כחולים, סגולים או שחורים. עכשיו בכל בוקר אני שומעת: "אז מה אני לובש היום?". כמובן שהמכנסיים חייבים להתאים לחולצה, לז'קט, לנעליים ואם אפשר שיהיה גם כובע מגניב.

האמת? בחיים לא חשבתי שאגור עם גבר שיודע להבחין בין ורוד עתיק לוורוד לילך, אבל כל עוד הוא נמשך אליי ולא לאחי – אני שקטה. מצד שני, נכון שלי יש אוטו, אני זו שעובדת במשרה מלאה, יש לי אוסף וסטים מרשים ופעם אפילו שקלתי לקנות עניבה, אבל אני רוצה להיות הכוסית בבית! נו, לפחות זה משתלם כשאני מחפשת פרטנר לקניות ב"סופר־פארם".

גיליתי מנעד ריחות חדש

לפני שהספקתי להתרגל למבחר הבשמים המרשים של בן זוגי, נפלה עליי פצצה ריחנית חדשה. זה קרה בשבת. ארוחת צהריים תמימה אצל אחי הגדול. בתפריט: אורז הודי, עוף, סלטים וחמין. הרבה חמין. חמין שסיפק לי ניחוחות מרנינים לכל השבת ולימים שאחריה.

באמת שאין לי בעיה עם פלטי אוויר קטנים ולא מזיקים שמשתחררים לעיתים תכופות (וגם לא עם העלאת הגירה בבוקר), אבל יש דברים שפשוט אסור לגברים לאכול. גיליתי שאפילו בלילה, כשהפוך מכסה אותנו, הריח מצליח להשתחל לתוך מערות האף ולהקים שם מאחז. כך ביליתי את לילותיי בחלומות ביעותים על קטניות אדומות וקישקע. את הבקרים העברתי בניסיונות נואשים למצוא מקום מפלט בבית, שאליו לא מגיעה הארומה. אני חייבת לדבר בהקדם עם בעל הדירה. חלון אחד בסלון זה לא מספיק.

רומנטיקה? תזכירו לי?

כשדמיינתי מגורים משותפים עם בן זוג ראיתי לנגד עיניי ארוחות ערב רומנטיות, שאותן הוא בישל, ופתקי "גוּשי, לא רציתי להעיר אותך, שיהיה לך יום יפהפה כמוך, אוהב אותך המון" על המקרר. בואו נגיד שמאז שהמובילים עזבו את הדירה גיליתי שאת ה"טבעול" אני צריכה להפשיר בעצמי ועל המקרר ממתין לי חשבון החשמל. והארנונה. והגז. וּועד הבית. ולמרות הכול, תאמינו או לא, אין בן אדם אחר בעולם שהייתי מעדיפה לצחצח איתו שיניים בבוקר ולהתכרבל איתו כל לילה במיטה.