שתף קטע נבחר

 

60 שנה אחרי: הילדות נפגשו בכפר בו הסתתרו

קתרין לזר, היא זמירה גרנית, הסתתרה בזמן מלחמת העולם השנייה כשמונה חודשים בבית איכרים בכפר הצרפתי קרפון בליסון, על גבול שוויץ. 60 שנה אחר כך, אחרי שחידשה את הקשר עם ילדי האיכרים, חזרה לכפר ופגשה את הילדה היהודיה הנוספת שהגיעה איתה לכפר - אבל גם נשארה שם. סוגרים מעגל

בכפר הצרפתי הקטן קרפון בליסון על גבול שוויץ, לא הרחק מהעיר ג'נבה, חיים כמה מאות תושבים בשלווה רבה. לפני 63 שנה, בחודש דצמבר קר ומושלג של 1943, צעדו אל הכפר מתחנת רכבת סמוכה שתי ילדות יהודיות שנמלטו מאימת הנאצים, ונשלחו לתפוס מחסה אצל שניים מאיכרי הכפר. היו אלה קתרין לזר בת ה-11 ושרלוט סנדיק בת 9. כ-60 שנה מאוחר יותר נפגשו השתיים באותה תחנת רכבת אליה הגיעו בחורף ההוא, וזיהו מיד אחת את השנייה, למרות השנים שעברו.

 

קתרין לזר היא היום זמירה גרנית תושבת חולון בת 74, אם לשלושה וסבתא ל-8 נכדים, שניים מהם חיילים. שרלוט סנדיק בת ה-72 עדיין מתגוררת בקרפון בליסון, אם ל-5 ילדים וסבתא ל-13 נכדים. שרלוט היא היהודיה היחידה בכפר, ואולי באזור כולו. בתום המלחמה נותרה בכפר והקימה בו את משפחתה, בתוקף נסיבות עצובות.

 

קתרין לזר נולדה באנטוורפן שבבלגיה להורים יוצאי הונגריה שעברו מהעיר דרבצן לאנטוורפן בסוף שנות העשרים עם בנם הבכור ניקולא (לימים פרופ' משה לזר, מייסד הפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב). באנטוורפן נולדו שלושה בנים נוספים והבת קתרין.

 

בהיותה בת 7 פרצה מלחמת העולם השנייה, וכשהגרמנים התקרבו לבלגיה ברחה משפחת לזר לצרפת. "יצאנו לדרך במשאית של אבי עם עוד חמש משפחות יהודיות", מספרת קתרין, היא זמירה גרנית."היינו בטוחים שכעבור ימים אחדים נחזור לאנטוורפן. את פופול אחי התינוק הכניסו לתוך גיגית כביסה עשויה עופרת ומרופדת היטב כדי שיחזיק מעמד בתלאות הדרך. אמי עוד הכניסה את מפתח הדירה לכיסה, במחשבה שכאשר נשוב נוכל להיכנס מייד לדירה שלנו. לדאבוננו, נמשך המסע עד שנת 1945".

 

עם שם חדש תלוי על הצוואר

משפחת לזר הגיעה לאזור טולוז שבצרפת. משם התגלגלה למחנה המעצר ריווסאלט שבמזרח הפרינאים למשך כ-10 חודשים. בדצמבר 1941 ארגן ארגון הסעד היהודי אוז"ע מבצע להוצאת הילדים מהמחנה. בין המפונים היו חמשת ילדי משפחת לזר. קתרין עברה בין כמה בתי ילדים, האחרון שבהם היה בטירת מורל בברו-ורנה ליד העיר וישי. עם התקדמות הצבא הגרמני החליטו באוז"ע לפזר את הילדים לבתי איכרים צרפתים.

 

את קתרין, בת ה-11 וחצי ייעדו למשפחת איכרים בקרפון בליסון. "לפני היציאה לדרך קיבלתי שם חדש, כמו יתר חברי. לי קראו קתרין לגרד", מספרת זמירה, "אני זוכרת את עצמי ברכבת, נוסעת לבדי אל עבר הלא-ידוע. היה קר מאד ולא היה לי לבוש מתאים. נעלתי סנדלים ללא גרביים ורגלי היו נפוחות מקור. כל רכושי היה ארוז בצעיף גדול. את שמי החדש כתבו על פיסת קרטון וקשרו אותה לצווארי בחבל. אני זוכרת שכאשר הרכבת הגיעה ליעדה, חיכה לי האיכר בתחנת הרכבת המקומית ולקח אותי אל ביתו. אתי באה הילדה שרלוט אותה לקח האיכר השני שהמתין בתחנה".

 

קתרין נשארה בבית האיכרים כשמונה חודשים עד קיץ 1944. בתקופה הזו עבדה קשה במשק ובבית האיכרים וגם טיפלה בשתי הבנות הקטנות של המשפחה. גם לכנסיה היתה הולכת מדי פעם. מהוריה קיבלה מידי פעם דרישת שלום דרך העובדת הסוציאלית של האוז"ע שהיתה באה לבקרה. עם שרלוט היתה נפגשת מידי פעם בכפר.

 

כשעזבה את בית האיכרים חזרה להוריה שבעת המלחמה שהו במחנות ריכוז ושוחררו. גם ארבעת אחיה, ששלושה הוסתרו גם כן, חזרו והמשפחה התאחדה מחדש וחזרה לאנטוורפן. קתרין ביקשה להניח מאחוריה את התקופה הקשה. ב-1948 עלתה המשפחה לישראל, לאחר שהאח ניקולא-משה הקדים אותם והתגייס לפלמ"ח. הם התיישבו בלוד והחלו חיים חדשים וקשים.

 

קתרין, עכשיו כבר זמירה, למדה בפנימיה בירושלים ואחר כך התגייסה לצה"ל. במהלך שירותה הכירה את הטייס אריה (לולק) גרנית ונישאה לו. שלושה ילדים נולדו לבני הזוג.  

 

פספוס של חודש

במשך כל השנים שעברו הדחיקה זמירה את ימי המלחמה. רק רסיסי מידע סיפרה לילדיה. את הכפר הצרפתי זכרה, אך לא את שמו אלא רק שם של עיירה סמוכה שנחרט בזכרונה, אקס-לה-בן. ואילו לגבי משפחת האיכרים זכרה רק את שמו הפרטי של האיכר, רוז'יה, שהיה טוב אליה מאד.

 

עברו יותר מ-50 שנה, בעלה של זמירה נפטר, ילדיה נישאו ועזבו את הבית והיא נותרה לבד. "יום אחד בשנת 1997 צץ במוחי רעיון", היא מספרת, "זכרתי את סניף הדואר בעיירה אקס-לה-בן, שהיה הסניף המרכזי באזור כולו, ושלחתי לשם מכתב עם הסיפור שלי. מסרתי את מעט הפרטים שזכרתי וביקשתי שיעזרו לי לחפש את בני המשפחה שהסתירו אותי.

 

"כעבור חודש קיבלתי מכתב מאחד מעובדי בית הדואר. מתברר שמנהל סניף הדואר כינס את דוורי הסביבה והקריא להם את מכתבי. אחד מהם החליט לקחת את המשימה על עצמו ולאתר את משפחת האיכר. והוא אכן מצא פרטים על המשפחה שעזבה את הכפר לפני הרבה שנים. ראשית גילה את שמו של האיכר ואשתו, רוז'ה וז'וזפין דמיריאה. לבני הזוג נולד בן נוסף על שתי הבנות שהכרתי. מאוחר יותר הם התגרשו וכאמור עזבו את הכפר. הדוור אף השיג את מספר הטלפון של רוז'ה, שגר לפי המידע שליקט באזור העיר בורדו.

 

"עוד באותו היום חייגתי בידיים רועדות למספר הטלפון שקיבלתי", מספרת זמירה, "ענתה לי אישה בשם איווט. הצגתי את עצמי וביקשתי לדבר עם רוז'ה. בקול שבור אמרה לי האישה כי היא אשתו השנייה של רוז'ה וכי הוא מת לפני כחודש. התברר לי כי מת בדיוק ביום בו הגיע המכתב שלי לבית הדואר בצרפת. עוד סיפרה לי כי רוז'ה, שהיה חבר המחתרת בעת המלחמה, סיפר לה עלי רק סמוך למותו. הוא שמר כל השנים על הסוד. באותה שיחת טלפון הרגשתי שסגרתי מעגל. מאז אני בקשר גם עם איווט וגם עם שתי בנותיו, מוניק וז'וזט".

 

חסידי אומות העולם

"בעקבות סגירת המעגל הפצירו בי ילדי להעלות על הכתב את סיפור חיי. קניתי מחשב והתחלתי לכתוב, שהרי המחשב סופג הכל. חודשים ישבתי וכתבתי, כתבתי ומחקתי עד שבתי ענת, דוקטורנטית להיסטוריה, לקחה את המשימה על עצמה. בסופו של דבר הוצאנו ביוני 2004 את הסיפור בספר בעברית ובצרפתית שנקרא "אני קתרין לזר, קתרין לגרד, זמירה גרנית".

 

בעקבות הוצאת הספר פעלה זמירה ביד ושם להכיר ברוז'ה וז'וזפין כחסידי אומות העולם. ואכן בספטמבר 2005 התקיים בעיריית וילרבאן, שליד ליון, שסמוכה למגורי ילדיו של רוז'ה, טקס מרגש שבו הוענק להוריהם אות חסיד אומות העולם לאחר מותם.

 

"נסעתי לשם עם בתי ענת", מספרת זמירה. "הטקס היה מרגש מאד וגם לי ניתנה הזכות להודות לרוז'ה וז'וזפין בפני קהל גדול כל כך. היות ששמרתי על קשר עם אותו איש דואר שמצא עבורי את משפחת דמיריאה, ששמו רוז'ה ווליאה, החלטתי שאחרי הטקס ניסע לכפר. וכך עשינו. הייתי מאד נרגשת, הכל חזר אלי. בתחנת הרכבת הסמוכה חיכו לנו רוז'ה ווליאה, אשתו ואישה נוספת נמוכת קומה. מיד זיהיתי אותה. זו היתה שרלוט סנדיק. נפלנו זו על כתפה של זו ובכינו. 61 שנים עברו מאז נפרדנו".

  

תמיד הרגישה יהודיה

שרלוט גדלה בפריז. אמה מתה בילדותה ואביה גידל אותה ואת אחיה. במהלך המלחמה התגלגלה כמו זמירה לבית האיכרים בקרפון בליסון. בתום המלחמה התברר לה כי אביה נספה במלחמה וכי נותרה לה דודה בפריז. היא עזבה את הכפר, נסעה אל הדודה אבל מהר מאד הרגישה שלא תוכל לחיות במחיצתה ושבה לבית האיכרים בכפר, שהיו חשוכי ילדים ואימצו אותה לבת. היא נישאה לבן המקום וילדה חמישה ילדים. אבל תמיד ידעה שהיא יהודיה והיתה גאה בכך. אחיה עלה לישראל אבל היגר אחר כך לארה"ב ועקבותיו אבדו.

 

המפגש ההוא בתחנת הרכבת הקטנה לא הרחק מהכפר הצרפתי ששימש לקתרין ושרלוט מקלט בימים האפלים ההם, חידש את הקשר בין שתי הילדות היהודיות שהגיעו רועדות מקור ומפחד אל שני בתי האיכרים בחורף 1943.

 

"מאז אנחנו בקשר הדוק", מספרת זמירה, "מדברות הרבה בטלפון ובאוקטובר האחרון נסעתי אליה לשבוע. לא הפסקנו לדבר ולהעלות זכרונות. המעגל נסגר. ואני כל הזמן מהרהרת, לו רק הייתי שולחת את המכתב חודש קודם, ייתכן שהייתי יכולה לפגוש גם את רוז'ה הטוב". 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: זמירה גרנית
שרלוט (מימין) עם זמירה-קתרין.
צילום: זמירה גרנית
בית המסתור בכפר
צילום: זמירה גרנית
בית הספר של קתרין
צילום: זמירה גרנית
מומלצים