הגיבורים של מלחמת לבנון השנייה

הם לחמו בעוז-רוח, הפגינו נחישות, הקרבה, דוגמה אישית ואומץ-לב וסיכנו את חייהם. הם נפלו בקרבות במלחמת לבנון השנייה. התחקירים הצבאיים חשפו את הדקות האחרונות של חייהם, את מה שעשו בשדה הקרב ועל כך הם מועמדים לקבל ציון לשבח ואות גבורה, לאחר מותם.

חברים לנשק מספרים ל-ynet על שלושה גיבורים שנהרגו בקיץ האחרון על אדמת לבנון.

סמ"ר יונתן וולסיוק ז"ל

נפל בסמוך לכפר מרון א-רס ב-20 ביולי 2006. בן 21 היו במותו. מועמד לקבל לאחר מותו את צל"ש אלוף פיקוד צפון. 

יונתן וולסיוק ז"ל

סמ"ר עמיחי אברהם, לוחם יחידת "אגוז", מספר כיצד הוא וחבריו חיפשו במשך שעות ארוכות, תחת אש, אחר סמ"ר יונתן וולסיוק ז"ל לאחר שנעלם ליד מרון א-ראס. כשנמצאה גופתו, הבין עד כמה חששו מפקדיו כי אנשי החיזבאללה הצליחו לחטוף אותו.

"לא בכינו, לא היו לנו דמעות בעיניים, לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לבכות. אבל בתוכנו נשברנו, התרסקנו. על חלק מהחיילים בצוות ראו את זה על הפנים", מספר אברהם, שהשתחרר לפני שבועות ספורים משירות סדיר ב"אגוז", על הרגע שבו הוא וחבריו קיבלו בתוך הבית במרון א-ראס את הבשורה כי חברם לצוות נהרג. ההודעה הגיעה לאחר שעות ארוכות שהחייל המופנם, שעלה בגפו מאוקראינה, נעלם בעיצומם של קרבות קשים מול החיזבאללה.

"בשלב מסוים, המג"ד כינס אותנו בתוך הבית בו היינו וביקש לזרוק כל מחשבה שיש לנו איפה יונתן יכול היה להיעלם. חשבנו על האפשרויות הכי משוגעות, היינו בטוחים שהוא חזר לארץ עם כוח אחר או במקרה הגרוע נפצע ומחכה לחילוץ. אחרי יותר מ-24 שעות קיבלנו את הבשורה. אני זוכר שהמ"פ אמר שזה לא חצי נחמה, אלא נחמה שלמה שמצאו אותו והוא נהרג. רק אז הבנתי שהיה ברור למפקדים כבר בזמן החיפושים שהסיכוי למצוא אותו חי קלוש, וכולם רק התפללו שהוא לא נחטף".

וולסיוק התגייס בנובמבר 2003, ולאחר מספר חודשים בסיירת מטכ"ל עבר לאגוז. "הוא הגיע אלינו בסוף המסע-כומתה", נזכר אברהם, "חייל שקט, בהתחלה בקושי דיבר, אבל השתלב מאוד מהר בצוות, התגלה כחייל מאוד חכם". בקיבוץ להב, שם גר אצל משפחתו המאמצת כינו אותו "פוקס", בצוות יונתן או ג'וני.

מפעילות בג'נין עלתה אגוז לצפון. "הכנו ביחד ציר ניווט", מספר אברהם על ההכנות שלו ושל יונתן בדרך לפעולה בתוך לבנון עם תחילת במלחמה, "המשימה התבטלה ופתאום הקפיצו אותנו למרון א-ראס לסייע לכוח צנחנים שנקלע למצוקה".

על מה שאירע בפנים כבר סופר רבות. אש תופת, צלפים וטילים משלל סוגים. ארבעה הרוגים ספגה היחידה, בהם המ"פ, רס"ן בנג'י הילמן ז"ל. אברהם מתמקד במה שקרה לחברו לצוות, יונתן: "בשלב מסויים זיהינו שנפגע מונח על אלונקה, יונתן כמו יונתן מיד רץ לעזור לו להרים את האלונקה. הוא עזב את הכוח כדי לסייע. בהתחלה לא ייחסנו לזה חשיבות, התמודדנו מול אש בלתי פוסקת וחילוץ אחד ההרוגים מעבר לחומה".

השעות נקפו, הכוח סיים את משימת החילוץ ויונתן לא שב. "הוא מעולם לא היה פחדן והיה ברור לנו שאם היה צריך להסתכן כדי לעזור זה מה שעשה, אבל לא היה לנו מושג איפה הוא". הכוח החל לנוע אחורה, מרחק של 400 מטר, לעבר בית בכפר שם נשארו במשך שעות. למרות הלילה, מתאר אברהם, דאגו אנשי חיזבאללה שלא יהיה רגע אחד של אור וירו טילים שונים מכל עבר. במקביל נמשכו החיפושים אחר יונתן, נבדק כל כוח באזור, נבדקו רשימות נפגעים.

"המג"ד אמר שהוא לא מוכן לחזור לארץ בלי יונתן, זה מה שהיה ברור לכולנו", ממשיך אברהם. חבריו של יונתן יצאו מהבית בו היו והחלו לסרוק את האזור, מטר אחר מטר, תוך סיכון חיים. "כל כך רצינו למצוא אותו, היינו מוכנים לחפש עוד שעות". הסריקות לא העלו דבר. בינתיים החלה יחידת איתור הנעדרים של צה"ל לפעול, גם מזל"ט סרק את השטח. "ישבנו בתוך הבית, חושך, כל אחד בתוך עצמו וכולנו חשבנו רק על יונתן. פתאום המחשבות האלו, על האדם שעלה לבד לישראל והגיע ליחידות הכי טובות בצה"ל...".

כ- 24 שעות לאחר שהחלו הסריקות נמצאה גופתו של יונתן, ליד החומה בה אירעו חילופי האש בהם נהרגו חבריו לגדוד. בגלל ההרס במקום, נקבר חלק מגופו תחת ההריסות ולכן היה קושי לאתר אותו. בימים אלה מכינים אברהם וחבריו אלבום תמונות לזכרו של יונתן. "קשה להאמין כמה דברים חדשים אנחנו לומדים עליו. הוא נהרג בגלל אומץ הלב שלו, בגלל ההקרבה. זה כל כך מתאים לאופי שלו".

סמ"ר איתי שטיינברגר ז"ל

נפל בפאתי הכפר רנדוריה ב-12 באוגוסט. בן 21 היה במותו. מועמד לקבל אחר מותו צל"ש אלוף פיקוד הצפון.

איתי שטיינברגר ז"ל

סמ"ר סטיבן פרידלנד, הפארמדיק שהצטרף במלחמה לפלס"ר 401, מספר כיצד טרם הכניסה ללבנון ביקש מחברו הטוב, סמ"ר איתי שטיינברגר ז"ל, למסור להוריו מכתב שכתב להם והניחו במדיו, למקרה שלא יחזור משדה הקרב. בסוף הוא חזר הביתה, איתי נהרג.

"חצי שנה לפני המלחמה הכרתי את איתי. בכל פעם שהייתי מגיע ליחידה לתרגיל הוא היה איש הקשר, זה שתמיד דואג לי. גם במלחמה, הוא זה שדאג שיהיה לי שק שינה, קסדה, כל מה שאני צריך", הוא מספר. קצת לפני הכניסה לתוך השטח הלבנוני, הייתה לפרידלנד תחושה רעה שמשהו נורא יקרה. הוא כתב מכתב להוריו והניח אותו בכיס השמאלי של מכנסי הבי"ת שלו. "ביקשתי מאיתי שיעביר את זה להורים שלי, הוא הסכים, הבין אותי, אבל על הפנים שלו לא ראיתי טיפה של פחד".

במשך שבוע ימים הם היו בפנים, איתי וסטיבן הוגדרו כ"זוג ברזל". הם נעים ביחד, עוצרים ביחד, עוזרים אחד לשני. "בזמן הזה, בהליכה במטעים, היה לנו זמן לדבר על המון דברים, גם חוץ לצבא, על המשפחה, התוכניות, החלומות. הוא היה צריך להשתחרר בינואר שעבר, דיבר על טיול גדול, רצה לראות עולם".

היום בו נהרג שטיינברגר, חרוט היטב בזיכרונו של חברו. "אחרי נמנום של שעתיים בבוקר, איתי העיר אותי כי היו פצועים. התחלנו לנוע לכיוון כיפה גבוהה, היה לי קשה לעלות. איתי מיד הגיע, לקח את הציוד הכבד שסחבתי ודרבן אותי לעלות למעלה. הגענו לחייל שנפצע באורח בינוני".

כוח החילוץ שבו היו שני החברים שהה באזור חשוף ומסוכן. הם מיהרו להעביר את הפצוע על אלונקה, אבל רגע לפני שהרימו אותה נשמעה שריקה. "איתי נפגע ונפל, הגעתי אליו, הוא היה במצב קשה עם דופק. אחרי חצי דקה, כשכבר היינו במקום בטוח, הבנתי שהוא נהרג, הפציעה הייתה מאוד קשה. הבנתי שהוא בעצם הציל את החיים שלי, מנע מהרסיסים להגיע אלי. התפרקתי. התחלתי לבכות".

אחרי שניות ספורות המשיכו לזרום פצועים למקום. לפרידלנד לא היה זמן להתאבל. "במשך יומיים טיפלנו (יחד עם שני רופאים וכמה חובשים) בערך ב-60 פצועים, 15 מהם היו במצב קשה. התנאים לא היו קלים, הציוד הרפואי נגמר, עשינו פעולות כירורגיות בשטח". אחרי המלחמה עוד נותר הפארמדיק עם תחושת אשמה. "חשבתי - למה לא הצלתי אותו, למה הוא ולא אני? כל מיני מחשבות כאלה. עכשיו אני כבר מבין שאיתי, שעבורו ערך הרעות והחברות היה כל כך חשוב, הציל אותי, וככה נשארתי שם כדי לטפל והציל הרבה חיילים אחרים".

סרן (מיל') ד"ר איגור רוטשטיין ז"ל

נפל בכפר מרכבה ב-4 באוגוסט 2006. בן 35 היה במותו. מועמד לקבל לאחר מותו צל"ש אלוף פיקוד הצפון.

איגור רוטשטיין ז"ל

סרן ד"ר בני גיזר, הרופא של חטיבת מנשה, מספר על הקולגה מבית חולים "פוריה", ד"ר סרן (מיל') איגור רוטשטיין ז"ל, שהצטרף לכוחות גולני כדי לסייע לנפגעים בקרבות ונהרג ממטען חבלה. "כמו שהוא בא בסערה, כך הוא הלך - בסערה", אומר סרן גיזר, בזמן המלחמה הרופא של גדוד 13 של גולני.

"בהתחלה, כששוחחתי עימו בטלפון לא ידעתי למי בדיוק לצפות, שמעתי מבטא רוסי, חששתי שהוא לא בדיוק יבין מה המשימות שיוטלו עליו במלחמה, אבל כשאספתי אותו בתחילת המלחמה, הכרתי אדם אחר. הוא היה מאוד דומיננטי, מצחיק ואהוב. שאל ישר מתי נכנסים פנימה, חיפש את האקשן". רוטשטיין, מספר גיזר, היה בעבר רופא בגדוד הנדסה אחר כך גם במרפאה של אוגדת עזה, אבל השתעמם. "בכל פעם שהייתה פעילות ברצועה, חיפש איפה יוכל להצטרף, איפה חסר רופא".

לאחר שחרורו מצה"ל החל את ההתמחות שלו בבית חולים "פוריה" בטבריה בתחום האורטופדי וכנשאל היכן הוא רוצה להיות מוצב במילואים, בחר את גדוד 13, כי ידע שרק איתם יוכל לחזור לאקשן שכל כך אהב. "כשנכסנו לתוך לבנון, איגור היה עם שני חובשים נוספים בחוליה הרפואית שהוצמדה לפלוגה המסייעת. הם נכנסו לכפר מרכבה, ואז קיבלו דיווח בקשר על נפגעים בחוד של הפלוגה". המקלען, דניאל שירן ז"ל, נפגע באירוע בו גם נהרג חברו לגדוד עמרי אלמקייס ז"ל.

"איגור פשוט לקח את שני החובשים ורץ כדי להעניק לו טיפול. עוד לפני שהספיק לטפל בו, התפוצץ במקום מטען רב עוצמה והוא נהרג. כמה ימים לפני

 זה בדיוק דיברנו על אפשרות כזאת. אם יש נפגעים, תופסים פינת טיפול בטוחה ומחכים שימשכו את הפצועים אליך, אמרתי לו שאם הוא ירוץ אליהם וייפגע - לא יהיה מי שיטפל בכוחות. בפועל, הוא פעל עם האינסטינקט שלו ורץ לעשות מה שהוא יודע הכי טוב - לתת טיפול רפואי. זה בדיוק האיגור שהספקנו להכיר בשבוע הזה, כזה פרא אדם במובן הכי חיובי של הביטוי, חדור מוטיבציה, לא מפחד מכלום ורוצה לעשות את העבודה שלו הכי טוב".

אחרי המלחמה פגש גיזר את בני משפחתו של איגור. "הם היו מופתעים עד כמה אני מכיר אותו, זה לא נראה כאילו הכרנו רק שבוע אלא כמה שנים, אבל אף אחד לא היה מופתע מהדרך בה נהרג. רופאה ששירתה איתו בעבר אמרה לי שברגע ששמעה שרופא מילואים נהרג בלבנון – ידעה מיד שזה איגור. ככה כולנו זוכרים אותו".