דמעות של מודיע

שיחה לא מזוהה - הקפצה ליחידה.

תדריך לקוני, בעלטה שחוחה.

יציאה אל הבית, במועקה כבדה.

כך ובן-רגע מתהפכים חייו של מודיע נפגעים.

בדרך במונית, הלבבות הולמים.

לומדים את הפרטים, משננים נהלים.

מיהו אותו גיבור אלמוני, אשר נחתמה קצבתו?

מי בקיצו, ומי שלא בקיצו?

יגונו מהדהד, ובוקע רקיע.

גופו ישוב חזרה לאדמה.

הרוח תשוב, אל מי שנתנה,

כצל עובר, כאבק פורח,

ציץ נובל, בעולם הזה אתה אורח.

"כאן גרים באושר ושמחה,

ההרוג ורעייתו, בת ובן.

נא לא לצלצל בפעמון - זה מפריע לשכן".

מבטו אליך בוער, והוא נואש ברחמים.

"אבי לי הבטיח כי ישוב במהרה,

אני לו הבטחתי, לשמור על אמא היקרה".

במקום אבי שהבטיח לשוב, ולא שב".

תוגתי מתפרצת,

הדמעה את גרוני חונקת ומאיימת,

מפחד לדבר שמא אתפרק לחלקים,

שדמעותיי לא יבצבצו מבעד לריסים.

מספד ודמעה מלחייה נושרות.

מבטה נוגה, והיא מר לה,

המלאך שלה סיים את המשימה,

נפשו תעלה לבית גנזים,

עליה ישמור מעתה רק ממרומים.

ניצב לידה איתן, דרוך לבצע כל בקשה.

מבחוץ מנהל את מסע הפרידה,

מבפנים נאנק, ליבי שותת דם ודמעה.

מתאבל הוא האל - על בניו החטופים.

זעקתו מהדהדת, ואין לו ניחומים.

כמזור לכאב, יורד הוא לתחתונים.

יורד הוא אלינו - לקטוף שושנים.

"אביך, ילדי, נצרף בן החוחים,

כסניגור תחת הכיסא כמליץ יושר בעליונים".

עשה בהם נקמה, מהר ובלי חשש.

הרם קרן עמך, מצפים לישועה,

נקום נקמתך, כמו שרק אתה יודע.

המודיע בלב, הילד בפנים.

זעקות של אשה בחלל בית שומם,

מנגב דמעותיה, אין ארוכה ואין מנחם.

"אבא, מדוע זה נעלמת באמצע הלילה?

הרגשתי בחום את נשיקותיך הטובות,

כשיצאת עם המדים בפעימות כבדות.

עיניך אדומות, אין בפיך מילים?

אבא! תענה לי! מבטיך בוהים,

כשאגדל תספר לי מה עושים במילואים,

את זאת הבטחת - והבטחות מקיימים.

זיככתי גופי, ונפשי עוד הומייה.

בגדי נוטפים אגלי דמעה רבים ומזוקקים.

כי אני, בתי, ראיתי את סופם של החיים".

הכותב הוא קצין מילואים ביחידת מודיעי נפגעים של קצין העיר תל-אביב