שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אחי, איפה אתה
    שני סרטים צרפתיים וסרט אחד צפוי אך ראוי של במאי ישראלי העובד בניו יורק

    "אל תדאגו, אני בסדר" הוא סרט שמתגנב מאחורי צופיו בנחת ובנועם וסוחף אותם בעדינות לחייה של משפחה מתוסבכת. הוקסמתי

      

    בכל סרט יש את הרגע הזה: השנייה שבה המוח שלנו מאותת לנו - "אני אוהב את הסרט הזה" (או לא אוהב אותו). נדמה לי שברוב המקרים, כדי שנחבב סרט באמת תוך כדי הצפייה ולא בדיעבד, הרגע הזה צריך לבוא ב־20 הדקות הראשונות. והכי קסום: הרגע הזה שונה מצופה לצופה. אי אפשר לדעת או לצפות מה פתאום יעשה לנו את הקליק הזה. בדיחה טובה, שורת דיאלוג מעוררת הזדהות, חיוך כובש של אחד השחקנים. ולפעמים אלה דברים מינוריים ובלתי מודעים. אבל זה הרגע שאני הכי מחכה לו בסרט. הרגע שבו אני קולט שהיה כדאי לבוא.


    אח שלה, תראה כמה היא מתגעגעת. "אל תדאגו, אני בסדר"

     

    על "אל תדאגו, אני בסדר" לא ידעתי דבר לפני שצפיתי בו. לפעמים זו הדרך הכי כיפית לחוות סרט (ואם זו הדרך המועדפת עליכם, פשוט הפסיקו לקרוא ולכו אליו). ואותו רגע של "וואלה, הסרט הזה מוצא חן בעיניי" הגיע מוקדם ממה שציפיתי: בדיוק שתי דקות מתחילת הסרט. לילי, גיבורת הסרט (בגילומה של מלאני לורן המקסימה), יושבת במושב האחורי במכונית של הוריה. היא זה עתה חזרה מחופשה בספרד והוריה סיפרו לה שאחיה התאום עזב את הבית חמישה ימים לפני כן אחרי ריב סוער עם האבא. כל מה שקורה בסצינה הקטנה באוטו הוא שלילי מתקשרת לנייד של אחיה ומשאירה לו הודעה שיחזור אליה. ומשום מה, הכל בסצינה הזאת היה מושלם. האינטונציה של לילי כשהיא משאירה את ההודעה שכנעה שבין הנערה ואחיה שורר קשר עצום שהוריה לא מבינים. והמבט על פני ההורים מאפשר לנו לקרוא את מחשבותיהם מבלי שיגידו מילה. מאותו רגע אהבתי את כל הדמויות במכונית הזאת, הבנתי אותן, הכרתי את התהום שביניהן ורציתי לראות מה יקרה איתן הלאה.

     

    וכך נשביתי בעלילה. לילי מפתחת הפרעת אכילה כשהיא לא שומעת דבר מאחיה. היא משוכנעת שהוא מת ומפסיקה לאכול כדי למות גם. היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי (כאן, בגלל שלא ידעתי לאן הסרט ימשיך, כמעט הרמתי ידיים וחזרתי בי מחיבתי אליו), אבל אז היא מתחילה לקבל ממנו מכתבים, שבהם הוא מתאר את נדודיו ברחבי צרפת, והיא מתחילה לשקם את חייה ויוצאת לחפש אותו. יש לסרט שני טוויסטים לקראת סופו. האמת, הם די צפויים. אבל ההשפעה שלהם אינם בגילוי המפתיע, או לא מפתיע, שהם חושפים, אלא בכך שהם מעניקים נפח חדש ומרגש עוד יותר לכל הדמויות שכבר חשבנו שהכרנו. וכך, סרט שהוא דרמת דמויות, ללא וירטואוזיות קולנועית, בלי שום סממן שהיה גורם לי לחשוב שזה סרט שאוהב, כבש אותי בזכות האנושיות הגדולה שלו, ויכולתו של הבמאי/תסריטאי ושחקניו לדייק בדמויות עד כדי אינטימיות. דמיינו את "כנפיים שבורות" בצרפתית.

      

    פסקול

     

    את הפסקול המקסים לסרט כתב המלחין האיטלקי הוותיק ניקולה פיובני (בתמונה), שעבד עם פליני, האחים טאוויאני וכתב פסקול לא פחות מרגש לסרט בעל אופי דומה, "חדרו של הבן" של נני מורטי. הוא גם זכה באוסקר על "החיים יפים" של רוברטו בניני. פיובני הלחין גם את הפסקול ל"המגדלור", סרטו הקודם של פיליפ ליורה, במאי "אל תדאגו, אני בסדר". בפסטיבל הצרפתי המתקיים כעת בסינמטקים, ובו הוקרן "אל תדאגו" בבכורה, הוצג גם הסרט "אודט של כולם", שגם את פסקולו הוא הלחין.

     

     

    צרות בגן עדן

    "בחורה זהב" היא קומדיה רומנטית צפויה ושגרתית, אבל עם חן מסוים

     

    "בחורה זהב" היא קומדיה ממוחזרת. למרות חינה המסוים, יש תחושה שהכל בסרט כבר נעשה קודם. גד אלמלך, שדי כובש ומשעשע בתפקיד הראשי, חוזר כאן כמעט לחלוטין על התפקיד שעשה לפני זמן לא רב ב"מאהב בהשאלה". שוב הוא עובד זוטר בתחום שירותי ההסעדה שצריך להעמיד פנים שהוא מאהב עשיר ורב ניסיון. אודרי טוטו, שמגלמת רודפת ממון נטולת סנטימנטליות, שמוכנה לנהל רומן רק עם מי שיספק את תאוות הקניות שלה, מתחילה לסכן את החן שלה מימי "אמלי". פתאום היא כבר פחות קסומה.


    מראה עשיר. "בחורה זהב"

     

    אבל בזכות כמה סצינות חמודות מאוד, ובראשן רגע נפלא שבו אלמלך מציע לטוטו מטבע של אירו אחד כדי לבהות בה עשר שניות (רגע שבנוי כולו על מבטים ובו אלמלך נראה שובה לב כמו באסטר קיטון), הסרט הזה ניצל. פייר סלבדורי, יחד עם הצלם אנרי ז'יל (שצילם גם את "מולייר" שנסקר כאן בשבוע שעבר), מעניקים לסרט – המצולם בחופי הריביירה הצרפתית - מראה מוזהב ועשיר, ובכך גורמים לנו להזדהות דווקא עם תאוות הבצע של הדמויות, ולא עם חיפושן הנואש אחר האהבה. לאורך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב איזה סרט מקסים היה יכול להיות "בחורה זהב" אם היה מבוים בשנות ה־30 על ידי ארנסט לוביטש, שהתמחה בבימוי סיפורי אהבה נוצצים על רקע אי צדק כלכלי.

     

     

    שתיקת החזירים

    "טיוטה לרצח" הוא סרט מתח זניח וצפוי אך ראוי מאת במאי ישראלי שעובד בניו יורק

     

    כפי שאחרים מכורים לשוקולד, כך אני מכור לבי-מוביז. הסרטים הזולים והזניחים שמופקים בעיקר כדי למלא את השעות המתות של ערוצי הכבלים הנידחים. אכן, הרוב המוחלט של הבי-מוביז הוא בזבוז זמן, אבל מניסיוני, במאי אמריקאי טירון שרוצה להפגין את כישרונו כמעט תמיד יתחיל עם איזה מותחן זול. זו הדרך הכי טובה להתבלט וגם ללמוד את חוקי המשחק: הז'אנר נותן לך ביטחון מסוים, כמו גם התקציב הנמוך. ועם מספיק סקס ואלימות תוכל, לכל הפחות, לעשות קצת כסף, אם לא להיות מסומן כהבטחה. זה ככל הנראה, המסלול שבו בחר גדעון רף, ישראלי יליד 1972 שלמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ועשה תואר שני במכון הקולנוע האמריקאי בלוס אנג'לס. אחרי שעבד כאסיסטנט של דאג ליימן ב"מר וגברת סמית" הצליח רף לגייס את ליימן כמפיק לסרט הבכורה שלו, ולצידו את אבי ארד.

    התוצאה: "טיוטה לרצח", שהפיק תחת חברה בשם "חוצפה פילמז", ויוצא השבוע בישראל אחרי שלא הופץ בינתיים באף מקום אחר בעולם (חוץ מאשר על מדפי ספריות הדי.וי.די בשוודיה, מהם השגתי את הסרט לצפייה).

     

    רובו של "טיוטה לרצח" נראה צפוי וזניח לחלוטין. בי מובי מהזן הבינוני והמשוחק רע, שבו המתח מושג באמצעות פסקול ולא באמצעות הדרמה. גם העלילה נראית שגרתית: סוכן ספרותי שחצן קונה דירה חדשה בדאונטאון מנהטן ומגלה שמישהו עוקב אחריו ומתחיל לאיים על חייו. תוך 12 דקות של סרט, בהגשה גמלונית למדי, אנחנו מלקטים מולנו חצי תריסר חשודים אפשריים של אנשים שמספיק שונאים את המיליונר הזחוח כדי לרצות להרוג אותו. לצערי, אולי כי אני באמת פריק של הז'אנר, הצלחתי לנחש מי הרוצח בתום חמש דקות של סרט. וצדקתי. אלא מה: שלמרות שהסוף היה צפוי לחלוטין, 20 הדקות האחרונות היו לא רעות בכלל. רף הצליח להצטיין כאן יותר כתסריטאי מאשר כבמאי, בלקחת סיטואציה שחשבתי שתהיה צפויה לגמרי ולתת עליה שני סיבובים נוספים במתח. "טיוטה לרצח" אינו סרט משובח, איכותי או יוצא דופן. ובגלל שאיכותו מתגלית רק במערכה האחרונה, הוא גם עשוי לגרום לצופים בשעת לילה מאוחרת לזפזפ ממנו מוקדם מדי. אבל בזכות הסיום שלו הסרט הזה עושה בדיוק מה שסרט בכורה ז'אנרי, אלים וזול כזה אמור לעשות: לגרום לאנשים כמוני לשאול "על מה גדעון רף עובד עכשיו?". 

     

    • ביקורות נוספות של יאיר רוה תוכלו למצוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יש לכם חמש דקות לנחש מי האשם. "טיוטא לרצח"
    הטבות למנויים
    מומלצים