רשמים מעיר מקלט

בישראל של 2007, מאות פליטים סודנים, נמלטים מארץ שסועה, יושבים חודשים על חודשים בבתי מעצר. באותה ישראל, כך גילינו בשבוע האחרון, ניתן כי אדם ידמם למוות באמצעו של כביש סואן ואיש לא יעצור לסייע. האם עבר גל כפור הומניטרי בחברה הישראלית? מה אירע לאנשי הארץ שהתהדרה מימיה הראשונים בערבות הדדית בין יהודי ליהודי ובין אדם לאדם? או שמא מראית שווא היה הדבר ותמיד היינו קרי לב מול אלה הזקוקים לעזרה?

על מנת לבחון סוגיה זו נחזור אל אחת מנקודות הציון המרכזיות בדברי ימי פועלה ההומניטרי של מדינת ישראל - קליטת הפליטים מווייטנם. בשנת 1977 החליט רה"מ מנחם בגין להפגין את רוחב ליבה האנושי של ישראל במחווה יוצאת דופן - קליטת 66 פליטים וייטנמים אשר נסו מארצם בעקבות נצחון צפון וייטנם על הדרום. שתי קבוצות פליטים נוספות נקלטו במהלך 1979. במאי 1980 יצא כתב "ידיעות אחרונות", דוד אפל, לבדוק כיצד משתלבים העולים החדשים בנווה המדבר הפורח אליו נשלחו - העיר שדרות.

להלן קטעים נבחרים מכתבתו: 

שלוש מחיאות כפיים ויאללה בלגן

בחזית מרכז הקליטה החדש בשדרות עסקו ילידם מלוכסני עיניים במשחק ה"קלאס". כאשר קרבנו אליהם, נשמעו לפתע שלוש מחיאות כפיים. שלושה גברים נמוכי קומה חשו לעברנו ובאותו רגע הופיעו בחלונות עשרות נשים וגברים שעקבו בדריכות אחרי המתרחש. המתח נפוג לאחר רגע, כאשר הבהרנו את מבוקשנו: כתובתה של משפחת פונג. אחד הגברים היודע מעט עברית התנדב להורות לנו את הדרך אל הדירה בה התגורר הווייטנמי היחיד בשדרות הדובר אנגלית. כך החל המפגש עם הפליטים הווייטנמים בשדרות.

צעירים משדרות סיפרו לנו כי גם בחודש שעבר נשמעו שלוש מחיאות כפיים בקולנוע המקומי, לאחר ויכוח סביב מקום ישיבה. מכל עבר צצו גברים וייטנמים, שלפו אלות ואולרים ובקטטה שהתפתחה באולם נדקר אחד מהם ושלושה נעצרו לחקירה. "במשך חצי שנה מאז הגיעו הוייטנמים לשדרות לא נתקבלה אף תלונה נגדם" אמר פקד יוסף אוחנה, מפקד תחנת המשטרה במקום. "הווייטנמים שקטים, סגורים מאוד וחשדניים כלפי כל זר. בשתי הקטטות שקרו, התגרו בהם התושבים המקומיים".

הקבוצה הווייטנמית שהגיעה לשדרות ב-26 באוקטובר 1979 היא הקבוצה השלישית של פליטי וייטנם שנקלטו בישראל. כזכור, הכריז מנחם בגין, מייד עם השבעתו כראש ממשלה, על ההחלטה הראשונה של ממשלתו - קליטת 66 הפליטים הווייטנמים שנאספו אז בלב ים על ידי אוניה ישראלית.

חמישה ימים לאחר מכן, ב-26 ביוני 1977 נתקבלו הפליטים בנמל התעופה בן גוריון על ידי שר הקליטה ונשלחו לעיירה אופקים. כעבור שנה וחצי, בסוף ינואר 1979, נקלטה בעפולה קבוצה נוספת של 103 פליטים. את פניה קיבלו בין השאר, נציגי העולים הווייטנמים "הוותיקים" מאופקים.

197 הווייטנמים שהגיעו לשדרות באוקטובר 1979 היו שונים משתי הקבוצות הראשונות: פרט לצעיר אחד הדובר אנגלית, לא נמצא בקרבם אף לא אחד השולט בשפה אירופית, וגם במוצאם האתני נבדלו מהפליטים הקודמים שנקלטו כאן - הראשונים היו ממוצא סיני ואילו הללו וייטנמיים "מקוריים".

ביקורת בונה והכנסת אורחים

פער התרבויות הפך את חבלי הקליטה של הווייטנמים בשדרות לסיפור מתמשך של קצר בתקשורת עם התושבים המקומיים. בשיחה עם שניים מהתושבים: א. אפללו, אב לארבעה ילדים וש. מלול, אב לשבעה ילדים, יכולנו לעמוד על הלך הרוחות בעיירה בסוגיה זו: "התנגדנו מלכתחילה להבאתם לשדרות", אומר אפללו, "רצינו לערוך הפגנות אך ראשי המוסדות בעיירה עצרו בעדנו. הווייטנמים זרים לנו, אין לנו כל שפה משותפת עימם. בעיר גדולה לא מרגישים בהם, אך ביישוב קטן, עובדה זו יוצרת התנגדות טבעית. אנחנו מצדיקים מעשה של הצלת פליטים, אך לא על חשבון ישוב כמו שדרות".

"הם ניזונים מבשר חתולים", עובר אפללו לטענות ספיצפיות, "ואנחנו פשוט חוששים עתה ממכת עכברים. היו מקרים שקטינות ביקרו אצלם, בדירות רווקים, וצעירות אחרות בילו עימם. הם אלימים, גרמו לקטטות, מוכנים מייד לשלוף, והנשים שלהם מתפשטות ועורכות קרבות קראטה". אפללו ומלול מפנים קובלנותיהם גם כלפי מעלה - ל"חלונות הגבוהים": "מדוע זוכים הווייטנמים למעמד של אקדמאים? מדוע מחזיקים עשרות צעירים משלהם, הבטלים מכל עבודה ומבלים בבתי קפה? מה מצדיק תשלומים גבוהים, עד עשרים אלף ל"י לחודש, אם מתרגמים את שכר הדירה וכל שאר ההטבות שמעניק להם מרכז הקליטה? לא, איננו רוצים אותם כאן".

במרכז שדרות מתבטאים הצעירים המקומיים באותה רוח, אך במילים יותר ציוריות: "הם מסתובבים שיכורים, מעשנים סיגריות חוץ יקרות, מקבלים דולרים מאמריקה, אוכלים צבים, נחשים וחתולים, מתעסקים עם הבחורות שלנו ומפיצים מחלות מין ודיזנטריה. את הבחורות שלהם הם סוגרים על מנעול. בקיצור, אנחנו לא רוצים אותם כאן". ראש מועצת שדרות, חנניה עמוס, לא היה מוכן להתייחס לתיאורים המפורטים, על אורח חייהם של הפליטים הווייטנמים, אך אישר כי היתה התנגדות עזה להבאתם. הוא עצמו טוען, כי הובטח לו מפורשות, כי הפליטים לא ישארו בשדרות. "בתחילה" אומר עמוס, "הם הוזמנו לבתי התושבים, אספו למענם בגדים וצעצועים, ומשלחות ביקרו אצלם במרכז הקליטה. אולם לא נוצרה כימיה בינם לבין התושבים המקומיים. הם פשוט לא נפתחו ליחסי שכנות".

טוב ישראל, טוב שדרות!

כיצד נראית התמונה מהצד השני? במרכז הקליטה ניסינו, כאמור, להפגש עם פונג, דובר האנגלית. אשתו, טראן, קיבלה אותנו בחיוך מעושה. על קיר חדרם מתנוססת כרזה גדולה "וייטנם" ועל השולחן נערמים חוברות ומגזינים בווייטנמית. על קיר המרפסת מסכה ענקית שהוכנה לראש השנה הווייטנמי. בדירה בת שלושת החדרים מתגוררות שתי משפחות ללא ילדים, המתחלקות במטבח ובחדר אורחים. פונג, מסתבר, נמצא בקורס אלקטרוניקה בבאר שבע, אך שכנו וו האי, מפטפט קצת בעברית. האם נשמע עתה ביקורת נגדית? לא. פונג מרוצה מאוד. הוא אסיר תודה לממשלת ישראל ולסוכנות ואין לו כל טענות לתושבי שדרות. הוא יעבור כנראה לנהריה ויקבל 50,000 לירות לרכישת ציוד חיוני ראשוני עבור ביתו. גם לוואן קאן טאן, אב לשישה, אין תלונות. "טוב ישראל, טוב שדרות! אני אשקלון או תל אביב", הוא מספר על תוכניותיו.

בירה טובה בישראל? קולנוע טוב בישראל?

"כן, טוב מאוד" מחייך טאן. גם חבריו שופעי חיוכים. כנות או נימוס בלבד?

רוצים חזרה לסייגון?

"לא. לא רוצים" ענו הכל במקהלה. הכל נשמעים ונראים אופטימיים. אף מילה על חיכוכים עם תושבי שדרות.

הווייטנמים נחשבים לכוח עבודה טוב, ורבים מהם מועסקים במפעלי תעשייה, בענף המלונאות ובמסעדות. המקצועות המקוריים, עליהם הצהירו בעת בואם, נמצאו לא מתאימים לדרישות בישראל. "בתוך כמה שבועות לא ישאר אף וייטנמי בשדרות" מאשר דוברת משרד הקליטה.

"החברה הישראלית, המורכבת ממהגרים יהודים, שהיו עדים לרדיפות ולאימת השואה באירופה, ראתה בפליטים אלה (הווייטנמים) אחים לצרה. המדינה והממשלה, על אף הקשיים הכלכליים עושות הכל להצלחת קליטתם בארץ". כך מסתיימת חוברת ההסברה שהוצאה בחודש ינואר האחרון על ידי משרד הקליטה. האם חוברת זו לא הגיעה לשדרות? או שמא גם לוייטנמים עצמם יש חלק בכך, שהכנסת האורחים היהודית המסורתית הפכה לקצר בתקשורת בעיירה הדרומית?  

"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן.