שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כתיבה באזור אסון
    "אני כותב - ואני חש איך המילים מחזירות לי את מי שהייתי, את עצמי, לפני שה'עצמי' הזה הולאם בידי הסכסוך, בידי הממשלות והצבאות, בידי הייאוש והאסון". דברים שנשא דויד גרוסמן על כתיבה בצל הכאב והתפרסמו במוסף השבת של "ידיעות אחרונות"

    "לאושרנו האישי או לאומללותנו, למצבנו במציאות, יש השפעה רבת חשיבות על מה שאנחנו כותבים‭."‬ כך אומרת נטליה גינצבורג בספרה קשה לאדם לדבר על עצמו, בפרק שבו היא משוחחת על חייה וכתיבתה לאחר אסון אישי כבד שקרה לה. קשה לאדם לדבר על עצמו, ולכן, לפני שאדבר על חוויית הכתיבה שלי כעת, בתקופה זו של חיי, אני מבקש לומר כמה דברים על ההשפעה שיש לסיטואציה טראומטית, אסונית, על חברה ועל עם.

     

    ומיד אני נזכר במילותיו של העכבר מסיפורו הקצר של קפקא, "משל קטן‭."‬ העכבר, שכאשר המ־ לכודת סוגרת עליו, והחתול אורב לו מאחוריו, הוא אומר: אהה, מיום ליום הולך העולם וצר .

     

    ואכן, אחרי שנים רבות של חיים במציאות קיצונית ואלימה של סכסוך פוליטי וצבאי ודתי, אני יכול לדווח לכם, בצער, שהעכבר של קפקא צדק: העולם, אמנם, הולך וצר, הולך ומצטמצם, מיום ליום.

     

    ואני יכול לספר גם, על החלל הריק, שהולך ונבעה אט־אט בין האדם, היחיד, לבין המצב החיצוני האלים והכאוטי שבתוכו הוא חי, המצב שמכתיב לו את חייו בכל ממדיהם, כמעט. והחלל הזה לעולם איננו נשאר ריק: הוא הולך ומתמלא במהירות; באפאתיה, בציניות, ויותר מכול בייאוש - הייאוש, שהוא הדלק המאפשר למצבים מעוותים להימשך לפעמים שנים רבות, ואף דורות.

     

    הייאוש מהאפשרות לשנות אי פעם את המצב, להיגאל ממנו.

     

    והייאוש העמוק יותר - הייאוש מהאדם, ממה שהמצב המעוות חושף, בסופו של דבר, בכל אחד ואחד מאתנו.

     

    ואני מרגיש את המחיר הכבד שאני, והאנשים שאני רואה ומכיר סביבי, משלמים בגלל מצב המלחמה המתמשך. את צמצום שטח הפנים של הנפש שבאה במגע עם העולם האלים והמאיים שבחוץ. את הגבלת היכולת - או הנכונות - להזדהות, ולו במעט, עם כאבם של אחרים; את ההשעיה של השיפוט המוסרי, ואת ההתייאשות מהאפשרות להבין בכלל מה אני באמת חושב, במצב שהוא כל כך מפחיד ומתעתע ומורכב, גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה מעשית; ועל כן אולי מוטב לי לא לחשוב ולא לדעת, מוטב לי להפקיד את מלאכת המחשבה והעשייה וקביעת הנורמות המוסריות בידי אלה שבוודאי יודעים יותר .

     

    ובעיקר מוטב לי לא להרגיש יותר מדי, לפחות עד יעבור זעם, ואם לא יעבור, לפחות סבלתי קצת פחות, פיתחתי קהות מועילה, הגנתי על עצמי ככל יכולתי בעזרת קצת אדישות, קצת הדחקה, קצת עיוורון מכוון, והרבה הרדמה עצמית.

     

    במילים אחרות: בגלל החשש התמידי - והמציאותי עד מאוד - מפני פגיעה, או מוות, או אובדן בלתי נסבל, או אפילו רק השפלה קשה, כל אחד מאתנו, אזרחיו של הסכסוך אסיריו, מצמצם את החיות שלו, את המנעד הפנימי הנפשי והתודעתי שלו; עוטף את עצמו בעוד ועוד שכבות מגן, שלבסוף חונקות אותו.


    גרוסמן. אני כותב, העולם אינו סוגר עלי, ואינו הולך וצר (צילום: שי רוזנצוויג)

     

    לכודים בקלישאות וסיסמאות

    העכבר של קפקא צודק: כאשר הטורף סוגר עליך, העולם אכן הולך וצר כך גם השפה שמתארת אותו.

     

    מניסיוני, אני יכול לומר, שהשפה שבה אזרחי הסכסוך מתארים בה את מצבם הולכת ומתרדדת ככל שהסכסוך מתמשך. הולכת והופכת בהדרגה לרצף של קלישאות וסיסמאות. זה מתחיל בשפה שיוצרות המערכות השונות שעוסקות בסכסוך באופן ישיר - הצבא, המשטרה, משרדי הממשלה השונים; זה עובר במהירות אל תקשורת־ההמונים, זו שמדווחת על הסכסוך ושיוצרת שפה משוכללת וערמומית, שמטרתה לספר את הסיפור הנוח־ביותר־לעיכול לקהל היעד שלה (ובכך ליצור חציצה בין כל מה שהמדינה עושה באיזור הדמדומים של הסכסוך לבין האופן שאזרחיה מעדיפים לראות את עצמם‭;(‬ והתהליך הזה מחלחל לבסוף גם אל השפה הפרטית, האינטימית, של אזרחי הסכסוך (גם אם הם יכחישו זאת בכל תוקף‭.(‬

     

    והרי זה תהליך כל כך מובן: הלוא עושרה הטבעי של השפה האנושית, ויכולתה לגעת בניואנסים ובמיתרים הדקים והעדינים ביותר של ההוויה, עלולים ממש להכאיב במצב כזה, מפני שהם מזכירים לנו בלי הרף את עושרה של המציאות שנגזלת מאתנו, את מורכבותה ודקויותיה.

     

    וככול שהמצב נדמה חסר מוצא, וככול שהשפה שמתארת אותו מתרדדת, הולך ודועך גם הדיון הציבורי המתקיים בו. מה שנותר, לבסוף, אלה חילופי ההאשמות הקבועים והנדושים בין האויבים, או בין היריבים הפוליטיים בתוך המדינה עצמה. מה שנותר, אלה הקלישאות שבהן אנו מתארים את האויב ואת עצמנו, משמע - נתזים של דעות קדומות וחרדות מיתולוגיות והכללות גסות, שבהן אנו לוכדים את עצמנו וממלכדים את אויבנו. העולם, אכן הולך וצר. 

     

    והדברים האלה רלבנטיים לא רק לסכסוך המזרח תיכוני. בחלקים כה רבים של העולם ניצבים כיום מיליארדי בני אדם בפני מצב כזה או אחר, שבו קיומו, וערכיו, חירותו וזהותו של האדם מאוימים, במידה זו או אחרת.

     

    כמעט כל אחד ואחד מאתנו יש לו מצב משלו, קללה משלו. כל אחד ואחד מאתנו חש - או יכול לנחש - איך המצב המיוחד שלו עלול להפוך במהירות למלכודת שתשלול ממנו את חירותו, את תחושת הבית שיש לו בארצו, את השפה הפרטית שלו, את רצונו החופשי.

     

    במציאות הזאת אנו, הסופרים והמשוררים, כותבים. בישראל ובפלסטין, בצ׳צ׳ניה ובסודאן, בניו יורק ובקונגו. לפעמים, בתוך יום העבודה שלי, אחרי כמה שעות של כתיבה, אני מרים את הראש וחושב: הנה, ברגע הזה עצמו, יושב סופר אחר, שאפילו אינני מכיר אותו, בדמשק או בטהרן, ברואנדה או בדבלין, וכמוני הוא עוסק בעבודה המוזרה, המופרכת, המופלאה, של בריאה, בתוך מציאות שיש בה כל כך הרבה אלימות וזרות, אדישות והצטמצמות. הנה, יש לי בעל־ברית רחוק, שכלל איננו מכיר אותי, אבל ביחד אנו טווים את רשת הקורים הערטילאית הזו, שאף על פי כן יש לה כוח אדיר, כוח של שינוי עולם ויצירת עולם, כוח של דיבוב אילמים ושל תיקון, במובן העמוק, הקבלי, של המילה.

     

    מילים הן כמו תרופה למחלה

    כשלעצמי, בשנים האחרונות, בספרי הבדיון שכתבתי, הפניתי כמעט בכוונה עורף למציאות המיידית, הבוערת, של ארצי, זו של מהדורת החדשות האחרונה. כתבתי על המציאות הזו ספרים בעבר, וגם בשנים האחרונות מעולם לא חדלתי לכתוב עליה, ולנסות להבינה, במאמרים ובמסות ובראיונות. השתתפתי בעשרות הפגנות, ביוזמות שלום בינלאומיות, נפגשתי עם שכניי - שחלקם היו אויביי - בכל הזדמנות שחשבתי שיש בה סיכוי כלשהו להידברות. ובכל זאת, בשנים האחרונות, מתוך החלטה, וכמעט מתוך מחאה, לא כתבתי על אזורי האסון האלה בספרות שלי.

     

    מדוע? מפני שרציתי לכתוב על דברים אחרים, חשובים לא פחות, שקשה למצוא להם זמן, ורגש וקשב מלא, כאשר מסביב רועמת המלחמה, הכמעט נצחית.

     

    כתבתי על קנאה אובססיבית שחש בעל לאשתו, על ילדים חסרי בית ברחובות ירושלים, על גבר ואישה שמכוננים להם שפה פרטית, כמעט הרמטית, בתוך בועה הזויה של אהבה. כתבתי על בדידותו של שמשון, הגיבור התנ"כי, כתבתי על היחסים הדקים והסבוכים שבין נשים ואימהותיהן, ובכלל בין הורים לילדיהם.

     

    לפני כארבע שנים, כאשר בני השני עמד להתגייס לצבא, לא יכולתי עוד להישאר במקום שבו הייתי. תחושה כמעט פיסית של דחיפות ובהילות מילאה אותי, לא נתנה לי מנוחה. התחלתי אז לכתוב רומן שעוסק ישירות במציאות הקשה שבה אני חי. רומן, שמתאר איך האלימות החיצונית ואכזריותה של הסיטואציה הכללית חודרות לתוך רקמתה העדינה, האינטימית, של משפחה אחת, ובסופו של דבר קורעות אותה לגזרים.

     

    "ברגע שאדם כותב , אומרת נטליה גינצבורג, "הוא מתעלם בדרך פלא מהנסיבות הנוכחיות של חייו, אבל היותנו מאושרים או אומללים גורם לנו לכתוב בצורה מסוימת. כאשר אנו מאושרים, יש לדמיוננו כוח רב יותר. כאשר אנו אומללים, גובר כוחו של זיכרוננו".

     

    קשה לאדם לדבר על עצמו. אומר רק את מה שאני יכול לומר בזמן הזה, ובמקום שבו אני עומד כעת.

     

    אני כותב. תודעת האסון שקרה לי, עם נפילת בני אורי במלחמת לבנון השנייה, משוקעת כעת בכל רגע בחיי. כוחו של הזיכרון אכן עצום וכבד, ולפעמים יש בו איכות משתקת. ואף על פי כן, מעשה הכתיבה עצמו יוצר למעני כעת גם מעין מקום, מרחב נפשי, שמעולם לא הכרתי לפני כן, שבו המוות איננו רק סתירתם המוחלטת, החד-ממדית של החיים.

     

    כשאנו כותבים, אנו חשים שהעולם מתנועע, גמיש, מלא אפשרויות. הוא בוודאי אינו קפוא. בכל מקום שהאנושי קיים בו אין קיפאון ואין שיתוק, ובעצם, גם אין סטטוס־קוו (גם אם לפעמים אנו טועים וחושבים כך; גם אם יש כאלה שמעוניינים מאוד שנחשוב כך‭.(‬

     

    אני כותב, העולם אינו סוגר עלי, ואינו הולך וצר: יש לו גם תנועות בכיוון של פתיחה, ועתיד ואפשר.

     

    אני מדמיין. פעולת הדמיון עצמה מחייה אותי. אינני מאובן ומשותק אל מול הטורף. אני ממציא דמויות. לפעמים אני מרגיש כאילו אני חופר אנשים מתוך הקרח שבו עטפה אותם המציאות, אבל אולי, יותר מכול, את עצמי אני חופר כך כעת.

     

    אני כותב. אני מרגיש את שפע האפשרויות שקיימות בכל מצב אנושי. את היכולת שלי לבחור ביניהן. את מתיקות החירות, שחשבתי שכבר אבדה לי. אני מתענג על עושרה של השפה האמיתית, האישית, האינטימית. אני נזכר בעונג הנשימה הנכונה, המלאה, כאשר אני מצליח להימלט מן הקלסטרופוביה של הסיסמה והקלישאה. פתאום אני מתחיל לנשום בשתי הריאות.

     

    אני כותב, ומרגיש איך שימוש נכון ומדויק במילים הוא לפעמים כמו תרופה למחלה. כמו אמצעי לטיהור האוויר שאני נושם, מן העכירות והמניפולציות של נוכלי־השפה ושל אנסי השפה למיניהם. אני כותב וחש איך הרגישות והאינטימיות שיש לי עם השפה, עם רבדיה השונים, עם הארוטיות וההומור והנשמה שבה, מחזירות לי את מי שהייתי, את עצמי, לפני שהעצמי הזה הולאם בידי הסכסוך, בידי הממשלות והצבאות, בידי הייאוש והאסון.

     

    אני כותב. אני משחרר את עצמי מאחד הכישרונות המפוקפקים והמובהקים של מצב המלחמה שבו אני חי - מהכישרון להיות אויב, ואך־ורק־אויב. אני כותב, ומשתדל לא לגונן על עצמי מהצדק והסבל של האויב שלי. ולא מן הטרגיות והסיבוך של חייו שלו. לא משגיאותיו או מפשעיו, ולא מידיעת הדבר שאני עצמי מעולל לו. ודרך אגב, גם לא מקווי דמיון מפתיעים שמתגלים לי, ביני לבינו.

     

    אני כותב. לפתע אינני נידון להימצא בדיכוטומיה המוחלטת, הכוזבת והמחניקה הזו - בבחירה הלא אנושית הזו של להיות או הקורבן או התוקפן , ובלי שתהיה לי שום אפשרות שלישית, אנושית יותר. כשאני כותב, אני יכול להיות אדם במלואו, שיש בו מעברים טבעיים בין חלקיו השונים; שיש בו גם חלקים שבהם הוא חש קרוב אל הסבל והצדק של אויביו בלי לוותר כהוא זה על זהותו שלו.

     

    לרגעים, בתוך כדי הכתיבה, אני יכול לזכור את מה שחשנו כולנו בישראל, לרגע אחד נדיר, כאשר נחת בתל אביב מטוסו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, אחרי עשרות שנים של מלחמה בין שני העמים: אז, לפתע, גילינו כמה כבד המשא שאנו נושאים עלינו כל חיינו, משא האיבה והפחד והחשד. משא ההכרח לעמוד כל חיינו על המשמר, המשא הכבד של היות אויב, כל הזמן.

     

    ואיזה אושר היה זה, לפשוט לרגע את השריונות האדירים של החשד, השנאה והסטריאוטיפ, איזה אושר כמעט מבהיל היה זה, לעמוד עירום, כמעט טהור, ולראות איך בוקעים לפתע מולנו פני אדם מתוך הראייה החד ממדית והצרה, שבה הבטנו אלה באלה במשך שנים.

     

    עם העט ביד, אני לא קורבן

    אני כותב, אני נותן את השמות הפרטיים והאינטימיים ביותר שלי לעולם חיצוני וזר. במובן מסוים, אני עושה אותו שלי. אני חוזר כך ממקום שבו חשתי גלות וזרות אל הוויה של בית. בכך אני כבר משנה מעט את מה שלפני כן נראה לי בלתי ניתן לשינוי. גם כשאני מתאר את השרירות האטומה ביותר שקובעת את גורלי - שרירות מידי אדם, או שרירות שבאה מידי הגורל - אני מגלה בה לפתע דקויות וניואנסים חדשים. אני מגלה שעצם הכתיבה על השרירות מאפשרת לי לפתע חופש תנועה למולה. שעצם העמידה מול השרירות מעניקה לי חופש - אולי החופש היחיד שיש לאדם מול כל שרירות שהיא - החירות לנסח את הטרגיות של מצבו במילותיו שלו. החירות לנסח את עצמו באופן שונה, חדש, למול כל מה שמאיים לכבול ולקבע אותו בהגדרות המצומצמות, המאובנות של השרירות.

     

    ואני כותב גם על מה שאין להשיבו. ועל מה שאין לו נחמה. וגם אז, באופן שאינני יודע להסבירו עדיין, נסיבות חיי אינן סוגרות עלי באופן שמשתק אותי. פעמים רבות בכל יום, ביושבי אל שולחן הכתיבה שלי, אני נוגע בצער ובאובדן כמי שנוגע בחשמל בידיים חשופות, ואינני מת מזה. אינני מבין איך הנס הזה קורה. אולי אחרי שאסיים את הרומן הזה, אנסה להבין. לא כעת. מוקדם מדי.

     

    ואני כותב את חיי הארץ שלי, ישראל. ארץ מעונה, מסוממת מעודף היסטוריה, מעודף רגשות שמעבר ליכולת ההכלה האנושית, מעודף קיצוניות של אירועים וטרגדיה, מעודף חרדות ופיכחון משתק, מעודף זיכרון, מתקוות שנכזבו, מנסיבות גורל שהוא יחיד במינו בין כל עמי העולם; מקיום, שלפעמים נדמה יותר לסיפור בעל ממדים מיתיים, סיפור שהוא כל כך גדול מהחיים, עד שמשהו כמו השתבש ביחסיו עם החיים עצמם, ועם האפשרות שלנו, הישראלים, לחיות אי־פעם חיים רגילים, נורמליים, של מדינה בין מדינות, של עם ככל העמים.

     

    אנו, הסופרים, יודעים תקופות של ייאוש ואובדן ערך עצמי. מלאכתנו, ביסודה, היא מלאכה של פירוק האישיות, ויתור על כמה ממנגנוני המגן האנושיים היעילים ביותר. אנו עוסקים, מרצוננו, בחומרי הנפש הקשים, המכוערים, המכאיבים וגם הבלתי מעובדים ביותר. עבודתנו מביאה אותנו שוב ושוב אל ידיעת קוצר ידנו, כבני אדם וגם כאמנים.

     

    ובכל זאת, וזה הפלא הגדול, וזו האלכימיה שיש במעשינו: במובן מסוים, מרגע שלקחנו ביד את העט, או את מקלדת המחשב, כבר חדלנו להיות הקורבן חסר הישע של כל מה ששיעבד וצימצם אותנו לפני שהתחלנו לכתוב.

     

    אנו כותבים. בני מזל אנחנו עד מאוד: העולם אינו סוגר עלינו. העולם אינו הולך וצר. 

     

    • הדברים נאמרו בהרצאה בכינוס ארגון הסופרים הבינלאומי שנערך בחודש אפריל בניו־יורק והתפרסמו במוסף השבת של "ידיעות אחרונות".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שי רוזנצוויג
    גרוסמן. כמעט מתוך מחאה, לא כתבתי על אזורי האסון בספרות שלי.
    צילום: שי רוזנצוויג
    לאתר ההטבות
    מומלצים