"האנרכיה מוחלטת. אין חוק, אין שלטון ואין צדק"

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו אינה יציבה, ובכמה אזורים בה חוסר הביטחון האזרחי והמתח האתני הם תופעה נפוצה, קובע דו"ח "אמנסטי אינטרנשיונל" השנתי האחרון. הקונפליקטים המזוינים במזרח המדינה כוללים הוצאות להורג ללא משפט, הרג בלתי חוקי, מעצרים שרירותיים, עינויים ועוד, השכיחים ברמה יומיומית. השילוב בין עידנים של הזנחה, שלטון כושל וניהול לקוי של המשאבים הותירו את התשתיות והשירותים ההכרחיים, בהם מערכות החוק, הבריאות והחינוך, במצב של התמוטטות מתמדת.

איה שניאורסון, 35, מנהלת תוכנית המזון של האו"ם במחוז צפון קיבו במזרח קונגו, מתגוררת בבירת המחוז גומא: "בכל קונגו יש אזורים שאינם בטוחים, אבל מזרח קונגו, שמורכב מכמה מחוזות - בהם מחוז צפון קיבו בו חיים כארבעה מיליון איש ומחוז דרום קיבו שבו כשלושה וחצי מיליון תושבים - הוא המסוכן מכולם. זהו מחוז עצום בגודלו, המשתרע על שטח של כמה מדינות אירופאיות. בשל המלחמה נהרסו רוב התשתיות והכבישים שנותרו מתקופת השלטון הבלגי ולוקח זמן רב, לפעמים ימים שלמים, להגיע ממקום למקום.   

"במזרח קונגו שורר אקלים טרופי. רובה מכוסה בג'ונגלים עצומים שיד אדם לא נגעה בהם, בהם מסתתרים לוחמי המיליציות. 99% מהאוכלוסייה מתגוררת בכפרים, בבקתות עשויות מבוץ עם גגות קש. בכל כפר כזה, שמשתרע על שטח גדול, חיים עשרות אלפי אנשים בבתים הבנויים בקבוצות של ארבע-חמש בקתות. הם מתפרנסים מחקלאות וניזונים מגידולים כמו פקעות קסאבה (cassava), תירס ממנו מייצרים גם קמח תירס, בצל ומעט עגבניות, ושמן דקלים צהוב וסמיך. בשר ודגים הם מותרות השמורות רק לאירועים מיוחדים, בהחלט לא מאכל יומיומי. רוב החקלאים הם אריסים המעבדים שטחים ששייכים לצ'יפים או לאנשי עסקים, ובחלק מהמקומות הם מרוויחים פחות מ-40 סנט ליום.

"בכל מזרח קונגו יש ערים ספורות. הן בנויות מכמה רחובות המוקפים בפרברי סלאמס עצומים, בהם חיים מאות אלפי אנשים ללא חשמל, מים זורמים או מערכת ביוב. בגומא, בה אני חיה, יש רחוב אחד בלבד, שאפשר להגיע מקצה אחד שלו לקצהו השני תוך רבע שעה. בסלאמס שמסביבה האנשים גרים בבתים מאולתרים שעשויים מבוץ, קרטונים וחתיכות פח. העיר ממוקמת למרגלות הר געש פעיל ובשנת 2002 כוסתה כמעט כולה בלבה רותחת, וחלקים גדולים ממנה נהרסו.  

"המלחמה באזור החלה באמצע שנות התשעים, אחרי הטבח ברואנדה. ברגע שהג'נוסייד נעצר וצבא הטוטסי השתלט על המדינה, מאות אלפי אנשים ברחו מרואנדה לקונגו. היתה שם היסטריה מוחלטת. גומא נמצאת במרחק קילומטרים ספורים מרואנדה ואין גבול בין שתי המדינות, כך שקל מאוד להגיע אליה. בין הבורחים היו בני שבט ההוטו שרצחו את הטוטסי, אנשים שחששו לחייהם כיוון שהיו קשורים לטבח בדרך כלשהו - וכפריים פשוטים שנמלטו מהכאוס הנורא. באותה תקופה הוקמו מחנות פליטים עצומים באזור, ואז גם החלה הלחימה הבלתי פוסקת. המלחמה ברואנדה אמנם הסתיימה רשמית, אבל אצלנו היא רק החלה. צבא רואנדה נכנס לצפון קיבו כדי לחפש את הרוצחים ומאז היו פלישות נוספות, האחרונה בשנת 2002. בשלב מסוים הצבאות של אנגולה ורואנדה, שיש ביניהן סכסוך ממושך, ניהלו קרבות בשטחה של קונגו.  

"בכל פעם שחיילי צבא רואנדה פלשו לקונגו חלק ניכר מהם נשאר. כתוצאה מחדירת הכוחות החלו להיווצר המיליציות, שכיום יש בהן כ-30,000 לוחמים: FLDR, הכוח הדמוקרטי לשחרור רואנדה, המורכב מגרעין הרוצחים שטבחו שם, נכנסו לקונגו ועד היום לא יצאו ממנה. יש בה כ-8,000 לוחמים שחיים בג'ונגלים, חוטפים מקומיים, אונסים נשים, רוצחים וגונבים; Mai-Mai, מיליציה המונה כ-10,000 איש שהתחילו כלוחמים מסורתיים שהגנו על הכפרים, והפכו לכנופיות חמושות; Adf/Nalu, מורדים במשטר באוגנדה שנמלטו ממנה; והמיליציה

המאורגנת ביותר אותה מנהיג לוראן נקונדה, שבחודש פברואר האחרון 10,000 לוחמיה הפכו לחלק מצבא קונגו. לא מזמן, לאחר שהתבססו בכמה כפרים, הם החלו לטבוח, לאנוס, לבזוז ולרוקן את הכפרים מיושביהם.

"הכאוס הזה אינו מקרי או גחמה של לוחמים צמאי דם. בקונפליקט מעורבים אינטרסים כלכליים ופוליטיים שאינם ברורים לנו עד תום. שטחה של מזרח קונגו עצום, הוא עשיר במחצבים טבעיים, זהב, יהלומים, נחושת, אבץ ומינרלים, ואדמתה פורייה מאוד. בעבר היא נחשבה לאסם התבואה של קונגו כולה, אבל היום לא נותר זכר לשדות החיטה. הבעיה האמיתית היא הצבא עצמו - ולא המיליציות. החיילים אינם מקבלים משכורת כיוון שהתקציב נגנב על-ידי המפקדים, והם חיים מגניבות. האו"ם עצמו הכריז שכ-80% ממקרי הפרת זכויות האדם בקונגו, אונס, רצח ובזיזה, מתבצעים על-ידי הצבא.

"האנרכיה בקונגו מוחלטת והשחיתות בלתי נתפסת. אין כאן חוק, אין משטר ואין צדק. לעשרות אלפי הנשים שנאנסו באכזריות, למשל, אין למי לדווח על כך. החוק קובע שכדי להוכיח אונס צריך לקבל אישור ממרפאה של הממשלה בלבד, ולאף אחת אין כסף לשלם עבור הבדיקות. בחלק מהכפרים הגדולים אמנם יש תחנות משטרה, אבל השוטרים לא עושים דבר. הם רק מהווים חלק מהבעיה. אישה שנאנסה לעולם לא תדווח למשטרה, כי היא ממילא לא תעזור לה.

"במצב הזה, של חוסר אמון מוחלט בשלטונות, הגורם היחיד אליו אנשים יכולים לפנות הם ארגוני הסיוע ההומניטארי. הם מפעילים קליניקות רפואיות, כמה בתי חולים, בתי יתומים, בתי מחסה לנשים שנאנסו ולילדים-חיילים לשעבר, ומחנות לילדים הסובלים מתת-תזונה קיצונית. במזרח קונגו פועלים כ-15 ארגונים בינלאומיים בהם מועסקים כ-500 עובדים, אך הגוף המשמעותי ביותר הוא "Caritas", זרוע הסיוע של הכנסייה הקתולית. הוא מושרש עשרות שנים בקונגו בפרט ובאפריקה בכלל, ומשמעותי עד-כדי-כך שאילולא קיומו קונגו היתה

מתמוטטת. את הארגון מפעילים נזירות וכמרים, רובם מקומיים, שנעזרים במתנדבים שמגיעים בעיקר מאיטליה. הכנסייה היא שייצרה את כל התשתיות בהם ארגוני הסיוע הבינלאומיים נעזרים כיום. העבודה שלי, שמתמקדת בחלוקת מזון, נעשית ברובה בשיתוף איתם.

"מדי חודש אנחנו מחלקים בצפון קיבו כמויות מזון עצומות, למעלה מ-2,000 טונות של קמח תירס, שמן, שעועית, מלח, סוכר ואוכל מיוחד לילדים הסובלים מתת תזונה. זו אבקה המבוססת על פחמימות ותוספת ויטמינים שממנה מכינים דייסה. את רוב המזון תורמת ארצות-הברית, וגם מדינות האיחוד האירופי ויפן. אנחנו מאכילים כ-250,000 איש, רובם פליטים שברחו לאחר התקפות הצבא והמיליציות על כפריהם, וחיים במחנות פליטים מאולתרים או בבתיהם של קרובי משפחה רחוקים.

"ב-2006 נערכו בפעם הראשונה בקונגו בחירות דמוקרטיות, בהן ג'וזף קבילה נבחר לנשיא, אבל המצב באזור רק הידרדר. רוב התושבים הצביעו בעד קבילה כי הם חשבו שהוא יביא ביטחון אחרי המלחמה הנוראה, אבל התוצאה הפוכה. האונס האכזרי של נשים בידי קבוצות לוחמים, שבקונגו משמש כנשק מלחמתי, מעין אסטרטגיה צבאית מעוותת, לא הפסיק. לוחמים המיליציות ובעיקר חיילי הצבא ממשיכים להשליט טרור, לשרוף כפרים כדי לרוקן אותם מיושביהם, לרצוח ולבזוז. הבורות הנוראה והאנאלפביתיות, העוני הקשה והרעב רק הולכים ומתעצמים. האם יש פיתרון? באמת שאינני יודעת".