בואו נדבר שלום, אמר נאצר
האם ניתן היה למנוע את מלחמת ששת הימים? האם נקודת האל-חזור אליה הגיעו הצדדים הייתה מחויבת המציאות? עיתונאי יהודי צרפתי שנפגש עם נאצר טוען בשיחה עם ynet כי גישושי השלום מצד מצרים נדחו על הסף. ישנם גורמים נוספים הסבורים שניתן היה להגיע עם נאצר לאותו שלום שהושג עם סאדאת - ובמחיר נמוך יותר. אז להיכן התגלגלו כל יוזמות השלום מול מצרים - והאם בכלל היו ריאליות?
"נפגשתי עם נאצר ב-1963. הוא אמר לי שניתן להגיע לפתרון של שלום בשני תנאים: האחד, שישראל תוותר על שטחים שכבשה ב-49' והשני - לתת לפליטים הפלסטינים אפשרות לחזור לבתיהם. אמרתי לו: 'אני הולך בקרוב לישראל, הרשה לי לומר זאת ללוי אשכול' - וכך עשיתי. אשכול ענה במשפט אחד: 'אף שעל, אף פליט'". (העיתונאי היהודי אריק רולו, בשיחה ל-ynet מפריז)
ומה אם לא הייתה מלחמה? ומה אם הניצחון המפואר ביותר בתולדות צה"ל היה מיותר, משום שהכרה הדדית של הצדדים בצורך למנוע את פרץ האלימות הייתה מביאה להסכם? האם אפשר היה לנהל את העניינים אחרת? האם היה ניתן לדבר עם גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, ולמצוא פתרון ואולי אפילו הסדר שימנע את המלחמה? ישנם כאלה שבטוחים כי התשובה לכך חיובית.
"הייתה שורה של הזדמנויות להגיע להסכם עם נאצר", טוען העיתונאי ואיש השמאל אורי אבנרי. "זה התחיל למעשה מאז עלייתו לשלטון במהפכת הקצינים ב-1952. אחרי שהוא עלה לשלטון הוא הזמין אליו את ירוחם כהן (מי שהיה קצין המודיעין הראשון של הפלמ"ח, ונפגש עם נאצר כשזה היה נצור בקרבות כיס פלוג'ה - ר.נ.). נוצרה ביניהם ידידות במהלך השיחות על הפסקת האש, והנה, אחרי שנאצר עלה לשלטון הוא הזמין אותו לבוא למצרים, אבל משרד החוץ סירב. עצם ההזמנה מעידה על כך שלנאצר לא הייתה דעה מגובשת לגבי יחסו לישראל. אני חושב שלקח לו די הרבה זמן עד שהוא נקט בקו ברור, מפני שהוא שאף למנהיגות בעולם הערבי".
"היה רצף של ניסיונות שלא נדחו על-ידי נאצר, והוא כל העת היה בשלב של בדיקה אם ניתן לעשות משהו. השאלה שהייתה ברקע כל הזמן: האם אנחנו רוצים לעשות זאת, ומה המחיר. ההחלטה של בן גוריון לקטוע כל מו"מ, הפחדנות של שרת שלא העז לקום נגדו, ואחר כך הנוקשות המוחלטת של גולדה נגד הערבים - כל אלה הביאו לכך שכל הניסיונות שהיו התאדו. אי אפשר לומר האם ניסיונות אלה היו נושאים פרי, אולם מה שניתן לומר שמהצד המצרי היו תמיד ניסיונות לגשש".
ונאצר היה מוכן להגיע להסדר כלשהו עם ישראל?
"תלוי באיזו שנה. לפני מלחמת ששת הימים - אי אפשר לדעת. ישראל אף פעם לא נתנה למגעים האלה להגיע לכלל מימוש. אחר כך אני יכול לומר שכן. בראשית שנת 1970, עיתונאי יהודי-צרפתי מאלכסנדריה בשם אריק רולו, שהיה העורך לענייני המזרח התיכון של 'לה-מונד', קרא לי לבוא לפריז. רולו היה באותה התקופה בן בית אצל נאצר ונוצרו ביניהם ממש קשרי אמון. הגעתי ורולו אמר לי: 'ראיינתי כמה שעות את נאצר והוא אוסר עלי לפרסם עד שאקבל אישור. בכל מקרה, יש לי הקלטות של הראיון ובהן הוא מוכן להסדר עם ישראל'.
"מדובר היה בכל מה שסדאת היה מוכן אחר כך - שלום עם ישראל, קשרים כלכליים. 'אני חושב שממשלת ישראל צריכה לדעת על זה ואני מוכן להעמיד את ההקלטות הללו לרשות ממשלת ישראל אם היא תהיה מעוניינת'. רצתי חזרה ארצה וביקשתי להיפגש עם השר היוני ביותר שהיה בממשלה אז לטעמי - שר האוצר פנחס ספיר. נפגשתי איתו בקריה בתל- אביב והייתה פגישה מאוד טובה במשך שעה, אבל היה ברור לחלוטין שלא אכפת לו כהוא זה ממה שנאצר אומר".
רולו עצמו אומר השבוע בשיחת טלפון מפריז ל-ynet כי פגש נאצר שונה לחלוטין מהדמות שתוארה בישראל באותם הימים. רולו, שכיסה כעיתונאי את המזרח התיכון כחמישים שנה ונפגש כמעט עם כל מנהיגי האזור, סיפר לנו: "עקבתי אחרי משטרו של נאצר שנים ונפגשתי איתו פעמים רבות, כך שאני יודע בדיוק מה הוא אמר ועל מה הוא דיבר. בימיו הראשונים בשלטון, ישראל היתה עבורו ענייני חוץ ולא יותר. הוא לא חשב על השמדת ישראל. אולם הכל השתנה בפברואר 1955, כשבן גוריון נתן הוראה להוציא לפועל מבצע ברצועת עזה שבו נהרגו למעלה מ-40 אנשי צבא מצריים. זאת היתה נקודת מפנה אצל נאצר. אז הוא החל להאמין שיש איום אסטרטגי על מצרים מצידה של ישראל".
הרמטכ"ל רבין וראש הממשלה אשכול בתקופת ההמתנה (צילום: לע"מ)
רולו נוקב בשלוש נקודות זמן אפשריות בהן לדעתו ניתן היה לדבר עם נאצר - ב-54', ב-63' וב-70'. "נאצר תמיד ניסה לנהל מו"מ עם ישראל, אולם ישראל לא רצתה כי היא לא הייתה מוכנה לוותר על שטחים ולדון בזכות השיבה", הוא קובע. "נאצר היה מאוד רציני. נפגשתי איתו פעמים רבות והוא תמיד אמר לי שהוא מוכן לפתרון של שלום, אבל לא במחיר נמוך. ממש כמו היום".
אם כך, לדעתך ניתן היה למנוע את המלחמה?
"אם ישראל הייתה מסכימה - המלחמה לא הייתה פורצת. אסור לשכוח גם את 1956 - ישראל פלשה לסיני בסיוע הבריטים והצרפתים. נאצר היה חשדן מאוד כלפי ישראל בעקבות זאת, אך זה לא עצר בעדו מלפתוח דלתות למו"מ - אולם הוא גילה שישראל אינה רצינית. ישראל לא השתנתה מאז. היא אמרה: מוכנים לשלום תמורת שלום - לא ניתן דבר בתמורה. זה בלתי אפשרי. אי אפשר לעשות שלום כך עם הערבים".
ומה עם הפסגה הערבית בחרטום ובה "שלושת הלאווים"? מה עם דברי הרהב שלו על השמדת ישראל ערב המלחמה?
"זה לא נכון, זאת תעמולה ישראלית. הקשבתי לכל הנאומים שלו, מעולם הוא לא אמר את זה. התעמולה הישראלית טענה כך. חוקרים אקדמאים לא מצאו מילה אחת כזאת שהוא אמר. אני דוחה זאת לחלוטין. אם אתה מוצא ביטוי כזה - שלח אותו אלי. אשר לפסגה בחרטום - הוא היה בעמדת מיעוט שם ונאלץ לקבל זאת. באותו היום הוא אמר למלך חוסיין באופן פרטי כי מוטב שייצור קשר עם האמריקנים והישראלים ויראה אם יש אפשרות להגיע להסכם שלום, בהתבסס על נסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. חוסיין יצר קשר חשאי עם ממשלת ישראל והממשל האמריקני וקיבל תשובה שארה"ב וישראל לא יכולות לקבל הסכם שכזה".
הסדר עם נאצר? מעולם לא היה סיכוי
יש מי שסבורים שזו דעה אופטימית מדי, כמעט הזויה. ד"ר עמי גלוסקא, שחיבר את הספר "אשכול, תן פקודה!" העוסק בהתנהלות הישראלית ובקבלת ההחלטות האסטרטגית בין השנים 1963-1967, סבור כי בסופו של דבר לא ניתן היה למנוע את המלחמה.
ד"ר גלוסקא, האם התפספסו יוזמות מדיניות בדרך למלחמה?
"התשובה היא לא. למרבה הצער, זה קרה דווקא בתקופה שבה הייתה הממשלה היונית ביותר אי פעם בישראל - ממשלת אשכול. זה לא מקרה שהממשלה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להימנע ממלחמה. אם באמת היה סדק אמיתי באותה תקופה, לדעתי היא הייתה להוטה לנצל אותו".
אז זאת באמת הייתה מלחמת אין ברירה?
"לחלוטין. אשכול היה הססן. אני אומר את הדברים באמת מתוך לימוד וחקירה מאד יסודיים של מלחמת ששת הימים. למדתי לעומק - כולל את הפרוטוקולים הכי חסויים - והיה לחלוטין מצב של חוסר ברירה. היתה לכך הכרה טוטאלית בין קצה הימין לקצה השמאל במפה הפוליטית בישראל".
אם כך, כיצד תסביר את עדויותיהם של אבנרי ורולו?
"אני חושש שההשקפה הנוכחית שלהם מעוותת את השיפוט ההיסטורי שלהם. אני בהחלט יכול לומר, כמי שחקר את העניין, שאם היה שביב סיכוי להגיע להסדר שהיה מאפשר לישראל שיט חופשי במיצרי טיראן, ולא קליטת מיליון פליטים, אם הייתה הצעה רצינית אמיתית - אשכול לא היה מפספס אותה".
"פרס רצה ניסוי גרעיני"
גלוסקא אינו היחיד שחושב כך. גם העיתונאי תום שגב, מחבר הספר "1967 - והארץ שינתה את פניה", חושב שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת, אך זאת בשל החולשה הישראלית דווקא. "יש לא מעט דברים שהיה אפשר לעשות לפני המלחמה וכמה רעיונות שאפשר היה לעשות אחרי המלחמה. אולם השורה התחתונה היא שהמלחמה עם מצרים היתה בלתי נמנעת לדעתי, אבל לא בגלל הסיבות המדיניות אלא בגלל החרדה הנוראה בציבור מפני מצרים. למעשה פתחו במלחמה הזאת מתוך חולשה, אבל היו כל מיני אלטרנטיבות מדיניות איך אפשר להימנע מכך.
"שמעון פרס למשל, הציע לעשות ניסוי גרעיני, להחזיר לישראל את כוח ההרתעה שלה ולמנוע מלחמה. היו כל מיני הצעות, אך כל האופציות האלה דרשו עצבים חזקים שלא היו לנו. אחרי המלחמה, היו כמה הצעות אבל לא ישראל ולא מצרים היו מוכנות, כך שאני טוען שלא ממש החמצנו שום הסדר מדיני אחרי המלחמה".
ומה עם אותן ההזדמנויות עליהן דיברו רולו ואבנרי? ד"ר גלוסקא מבהיר: "אחרי שנאצר העמיק את אחיזתו בשלטון, הוא קיים מגעים עם משה שרת בסביבות 1954, אולם לא נקבעה פגישה רשמית. לדעתי, נאצר לכל אורך הדרך לא הסכים להיפגש עם ראש ממשלה ישראלי, אבל בתקופה של שרת היו לפחות מגעים בצינורות דיפלומטיים. התפוצצות פרשת 'עסק הביש' העכירה מאוד את האווירה, אולם מה שבסופו של דבר הביא למפנה ביחסים בין שתי המדינות היה חזרתו של בן גוריון למשרד הביטחון בפברואר 1955 ואישורו בסוף אותו החודש של מבצע בעזה בפיקודו של אריאל שרון בו נהרגו 40 אנשי צבא מצריים (שאותו הזכיר גם רולו - ר.נ.).
"נאצר לא יכול היה לסבול את סטירת הלחי הזאת. הוא עשה שני דברים משמעותיים: הורה להקים את גדודי הפידאיון - המסתננים לפעולות חבלה בישראל וכן פנה לברית-המועצות להצטיידות בנשק, מה שהפך אחר כך לעסקה הצ'כית שגרמה בישראל לחרדה קיומית והובילה עם הזמן להידרדרות למלחמת קדש".
וזה לא היה הניסיון האחרון להסדר. "בדצמבר 1955 מחברים שני פקידים בכירים מארה"ב ובריטניה יוזמה להסדר בשם 'תוכנית אלפא'. במסגרתה, נדרשת ישראל לוותר על חלק מהשטחים שכבשה במלחמת העצמאות ולקבל חלק מהפליטים. התוכנית כללה נסיגה משני משולשים גדולים בנגב - אחד יוצא מכיוון סיני, אחד מכיוון ירדן והן נפגשים בקודקוד שם יש מעבר של ישראל לאילת. זה מאפשר לישראל לשמור על הנגב הדרומי עד אילת. ישראל התנגדה לכך באופן נחרץ, אך מה שהפיל את התכנית היתה ההתנגדות של נאצר. הוא לגלג על כך ואמר: 'מה נעשה אם מישהו ישתין מהשטח המצרי לישראלי או להיפך? זה יצור תקרית'.
דיין, אשכול, להט ושרון מסיירים בגדה (צילום: לע"מ)
"אחריה באה יוזמה של ה-CIA בשם 'תוכנית גמא'. במסגרתה הגיע השליח האמריקני, רוברט אנדרסון, לאזור למסע דילוגים ונפגש עם נאצר ועם בן גוריון. הצד הישראלי גילה גמישות. בן גוריון ושרת אמרו שהם לא מוכנים לקבל תכתיבים מראש ומוכנים לדון ולהיפגש בכל דבר, אבל נאצר צריך להוכיח את כנותו בפגישה ישירה. בן גוריון אמר שהוא מוכן להיפגש עם נאצר בכל מקום, אפילו בקהיר, גם באופן פומבי, ואמר שהוא מוכן לדון בכל דבר. העמדה הישראלית היתה עמדה טקטית כדי להעביר את הכדור למגרשו של נאצר. ואילו נאצר אמר לאנדרסון - אם אפגש עם בן גוריון לא אשאר אפילו יום אחד על כסאי ברגע שזה יוודע. כך זה נכשל, ואחר כך באה ההסלמה לקראת מלחמת קדש".
ואחרי המלחמה היו מגעים נוספים?
"מלחמת סיני מביאה אמנם שקט מוחלט בגבול המצרי, אך מעמיקה מאד את הסכסוך בין ישראל למצרים. אם לפני כן היו דיבורים ומגעים, התקופה הזאת הופכת לעקרה מיוזמות שלום. יש רק חריג אחד - בשנת 1966. בשנה הזאת נוצר קשר בין ראש המוסד, מאיר עמית, לבין איש מודיעין מצרי בכיר. המגעים האלה מובילים להזמנה של עמית שהתכוון לצאת לקהיר ביחד עם סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, לדיון על יחסי ישראל מצרים ואפילו דובר על סיכוי לפגישה עם סגנו של נאצר, עבד אל-חכים עאמר. הדבר הזה הובא להחלטה בממשלה.
"ואז יועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין, איסר הראל, שהיה ראש המוסד לפני מאיר עמית ושבינו לבין עמית היתה יריבות תהומית, טען שאסור בשום פנים ואופן לשלוח את ראש המוסד עם כל המידע שיש אצלו למצרים לנסיעה חשאית. הוא אמר שהמצרי הוא דמות מאד מפוקפקת, הביא עליו נתונים שהיו ידועים למוסד, ואמר שהתשובה צריכה להיות שמוכנים לפגישה רק במקום נייטראלי. כך אכן הוחלט".
ניסיון אחרון ערב המלחמה
הזדמנות כמעט אחרונה למשש את הדופק הייתה ערב מלחמת ששת הימים, שוב בפגישה בין אנדרסון לנאצר. ד"ר גלוסקא מסביר: "בתקופת ההמתנה, האמריקנים ניסו למנוע מלחמה ולברר עם נאצר אם יש דרך למצוא פתרון למשבר. זאת, משום שהיתה מחוייבות אמריקנית סביב חופש השיט במצרים. היו שני שליחים בכירים שנשלחו לקהיר - אחד מהם אותו רוברט אנדרסון שניהל את המגעים בין נאצר לבן גוריון, שהתבקש על ידי הנשיא ג'ונסון לצאת לשליחות אישית ונאצר קיבל אותו ב-31 במאי לפגישה של שעתיים וחצי.
"אנדרסון שאל אותו 'מה אפשר לעשות כדי לסיים את המשבר?'. נאצר הבהיר חד משמעית כי הוא לא יכול לחזור בו מחסימת המיצרים, כי הם היו סגורים עד 1956 והם נפתחו רק בעקבות 'התוקפנות המשולשת' (כינוי למבצע קדש - ר.נ.). 'כל מה שאני רוצה זה להחזיר את המצב לקדמותו. המים הם מים טריטוריאלים מצריים ולכן אני לא מוכן שהמים האלה ישמשו את האויב שלי - את ישראל', אמר נאצר.
"אנדרסון שאל - האם אתה מוכן להסדר? ונאצר ענה - אני מוכן להסדר, אבל זה תלוי בפתרון הבעיה הפלסטינית. חייבים לאפשר לפליטים הפלסטינים את זכות השיבה. אדמתם נגזלה מהם ואם ישראל תאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור, הדבר הזה יאפשר להגיע לפתרון כל הבעיות, כולל זו של בעיית המיצרים. כשנשאל נאצר בכמה פליטים מדובר, הוא העריך שמדובר לפחות ממיליון פליטים.
"אנדרסון כתב שנאצר נראה מאד נינוח ומאד בטוח בניצחונו ושלח דיווח מאד מפורט לנשיא ג'ונסון. הדבר האופרטיבי שהיחידי שסוכם ביניהם הוא ביקורים הדדים של שני סגני הנשיאים. ביקורו של הסגן המצרי בוושינגטון נקבע ל-7 ביוני, אולם בינתיים אירעו התפתחויות צבאיות שיצרו מצב שהעמיד את ישראל בפני חוסר ברירה: חתימת ההסכם בין נאצר לחוסין שהעמיד את הצבא המצרי תחת פיקודו של נאצר. גדודי קומנדו מצרים נשלחו לירדן וכוח משלוח עיראקי עמד להיכנס לירדן. השינוי האסטרטגי הזה העמיד את ישראל בפני מצב של חוסר ברירה. לא בכדי נוצר מצב של קונצנזוס מלא – מהמפלגה הקומוניסטית עד הקצה הימני של המפה הפוליטית ליציאה למלחמת אין ברירה".
ואחרי המלחמה, היה עם מי לדבר?
"ההחמצה האמיתית לא היתה בתקופה של נאצר. נאצר לא ממש היה מסוגל להגיע להסכם עם ישראל. התבוסה בששת הימים הרסה אותו, וסאדאת כתב עליו בביוגרפיה שלו כי 'נאצר מת ב-5 ביוני ומאז היה מת מהלך'. ההחמצה האמיתית היתה אצל סדאת בשנים 1971-72, ואם היינו נכנסים איתו למו"מ יכולנו לדעתי למנוע את מלחמת יום הכיפורים".
