בזמן הדיכאון איבדתי את עצמי, וכמעט גם אותו
הנה אני, בארץ ניכר, ההתלהבות מהקידום ומהכסף הטוב התפוגגה, גם מהדירה המשגעת עם הנוף לנהר, ומהברבורים והברווזים ששוחים לי מתחת לבית. כל ההתלהבות התפוגגה, ואני עובדת, ועובדת, ועובדת, ושוכחת לחיות
מי שקרוב אליי יודע שעברתי כמה טלטלות רציניות בחיי, שלא קרו מרצוני, אך נאלצתי לקבלן ולהמשיך הלאה. כולם תמיד אמרו: "איזו חזקה את. עברת כל כך הרבה דברים, ותראי בכל זאת מה השגת בעמל רב!"
עד שהגעתי לאן שהגעתי.
דיכאון.
מי חשב.
מי האמין.
אני עדיין מנסה לעכל את העובדה: כן, אני סבלתי מדיכאון. פתאום ראיתי את החיים מכיוון אחר לגמרי. ונאלצתי להתחיל לקחת כדורים, כדי להחזיר את חיי למסלולם.
דיכאון.
מי חשב.
מי האמין.
אבל רגע, מהתחלה.
למראית עין חיי נפלאים. גרה בחו"ל, עובדת בחברה בינלאומית מצליחה מאוד, מרוויחה נפלא, נראית די טוב, נמצאת במערכת-יחסים יציבה. אז מה רע, אתה שואלים?
אז לגבי המגורים בחו"ל – עברתי לאירופה לפני כשנה, לאחר שקיבלתי קידום בחברה בה אני עובדת. בהתחלה הייתי באופוריה, משום שהגשמתי את מה שחשבתי בזמנו כדבר החשוב ביותר בחיי (כמה פתאטי) – קריירה, ועוד בחו"ל. ממש מלכה, עשיתי זאת!
אבל לאחר זמן מה, כשנגמר "ירח הדבש", הפך הגעגוע לחברים ולמשפחה דייר קבע בלב. דייר הממאן לעזוב. המחשבות על כך שבסופי שבוע לא אזכה לשבת עם אחיי בארוחת ערב או צהריים ולשמוע את החוויות של אחי שזה עתה התגייס, או של האח השני, שסיים את שירותו הצבאי והחל לבנות את חייו כאדם בוגר. איך לא אזכה לשמוע ולראות מקרוב את אחותי הקטנה, בת ה-12, נכנסת בסערה לגיל העשרה ומשגעת את ההורים.
טוב, צריך להיות פרקטיים, אמרתי לעצמי. את כבר כאן באירופה, אז כל מה שאת רק צריכה זה למצוא חופן של חברים חדשים, והחיים יהיו יפים.
כמה טעיתי.
לא הבאתי בחשבון שיחד עם הקידום גדלו תחומי האחריות שלי בצורה מאוד משמעותית. אבל ניחא, אילו זה היה רק זה – הייתי מסתדרת. אבל במקביל הייתי צריכה להסתגל לתרבות חדשה לגמרי, תרבות שיש בה צביעות, אנשים לעולם יאמרו לך מה הם חושבים, וגם אין ממש סיכוי שתגלה את זה ממישהו אחר. הם לא יוזמים בדרך כלל, ולקח להם זמן להתרגל לישראלית חברותית שמדברת מהר, ועם הידיים.
החלטתי במודע לקבור את עצמי בהררי עבודה
אז מה עשיתי? החלטתי באופן מאוד מודע לקבור את עצמי בהררי עבודה – ערבים, סופי-שבוע ומה לא.
וכאן המקום להזכיר את מערכת-היחסים הקבועה שלי, שכמעט הפכה לארעית. את בן זוגי הכרתי בכנס מטעם העבודה לפני כשנתיים. לחברה שלי אמרתי שאין סיכוי בכלל, כי "הוא לא יהודי, והוא גר באירופה". אבל אני הייתי קצת יותר אקטיבית ממנו בהתחלה והעזתי יום אחד להתקשר אליו, אחרי שהרגשתי שהמסנג'ר והאימיילים מיצו את עצמם. התחלנו לשוחח בטלפון, שעה, שעתיים, שלוש ועוד, ועוד (הודות לחבילה של 19 יורו לחודש ותתקשר כפי יכולתך). היתה לנו יכולת, והרבה הרבה רצון.
"מה את צריכה את זה? יש מספיק בחורים בארץ"
מסביבי משפחתי וחבריי ממש "מאושרים" בשבילי, כי זו הרי משאת נפש של כל אחד, להכניס ראש בריא למיטה חולה. "מה את צריכה את זה? יש מספיק בחורים בארץ. הוא בכלל לא יהודי, זה לא מפריע לך?" וכדומה.
וכיאה לבחורה חצי מאוהבת – מובן שלא הקשבתי לאף אחד, ובחודש חורפי אחד עליתי על מטוס וטסתי אליו לסופשבוע, שהיה רומנטי, ממש כמו באגדות. חזרתי לארץ, מאוהבת אבל גם מפוכחת, מבינה לאן הכנסתי את עצמי במודע. ומאז ועד היום אנחנו יחד.
אז למה כתבתי שכמעט הפכנו לארעיים?
כי בתקופת הדיכאון איבדתי את עצמי, וכמעט גם אותו.
הדבר המעניין בדיכאון - הוא חמקמק, אתה לא רואה כשהוא נכנס בדלת, מדליק את האור ויושב על הספה עד לאותה הארה. אבל אני קצת קופצת קדימה, אז רגע.
הנה אני, בארץ ניכר, ההתלהבות מהקידום ומהכסף הטוב התפוגגה, גם מהדירה המשגעת עם הנוף לנהר, ומהברבורים והברווזים ששוחים לי מתחת לבית. כל ההתלהבות התפוגגה, ואני עובדת, ועובדת, ועובדת, ושוכחת לחיות.
איך זה יכול להיות מסעיר אם אני מותשת?
עד כדי כך, שכשהבחורצ'יק מגיע, אנחנו כבר לא לוקחים את הרכבת ונוסעים לראות מקומות, או צועדים ונהנים מאוויר צלול, אלא יושבים בביתי, ועושים משהו כמו לקרוא, כמו לדבר, או לצפות בטלוויזיה, לא מסעיר. איך זה יכול להיות מסעיר אם אני מותשת? לא יכול. איש מאיתנו, וגם לא המשפחה או החברים, אף אחד לא הבין שהדיכאון נכנס כדייר קבע הממאן לעזוב.
אני הייתי פשוט לא מאושרת, וזה השליך על מערכת-היחסים שלנו, כל דבר שהבחורצ'יק הציע לעשות – דחיתי על הסף. הייתי לא נחמדה ולא נעימה, ופשוט הוצאתי עליו את כל תסכוליי מהעבודה, הבדידות, הגעגועים למשפחה. לא שמתי לב, אבל הוא התחיל קצת להתעייף ממני. ואז זה קרה.
קרה משהו בעבודה שבעקבותיו הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך יותר, אז לקחתי חופשה וטסתי לארץ. מראש ביקשתי שיקבעו לי תור אצל הפסיכולוגית שכבר מכירה אותי שנים, שקצת תחזק אותי, לפני שאני יוצאת שוב לחו"ל.
התעוררתי כל לילה מסיוטים, ופשוט לא יכולתי לחזור לישון
הגעתי לישראל מותשת נפשית ופיזית, אחרי שחודש ימים שכבר לא ישנתי כמו בנאדם; התעוררתי כל לילה מחלומות ביעותים, ופשוט לא יכולתי לחזור לישון. היום אני יודעת, שזה היה אחד הסממנים לדיכאון.
בכל אופן, אני מגיעה אל הפסיכולוגית, וגם היא, כמו כולם, "אוי, שמעתי שעברת, אני כל כך גאה בך, כל הכבוד!"
ואני חושבת לעצמי, גם את?! ואומרת לפסיכולוגית: "רגע, חכי שתשמעי קצת מעבר". ומתחילה לספר.
פתאום היא עוצרת אותי, נוקבת בשמי הפרטי, ושואלת "את חושבת שאת בדיכאון?"
ואני שומעת את עצמי אומרת לה: "את יודעת מה, חשבתי על-זה בעצמי, ונראה לי שכן, לא ממש בטוחה".
"טוב, יש לי כאן שאלון, מלאי אותו בבקשה, כדי שאלמד יותר על תחושתייך".
ואני מנהנהנת. קצת המומה. אבל יודעת, תוך כדי מילוי, שכן, אני בדיכאון, כי אני מחליטה להיות כנה גם בשאלה על נטיות אובדניות.
הפסיכולוגית עיינה בשאלון ונקבה שוב בשמי הפרטי. "את בדיכאון, ומאחר שאת עוזבת בקרוב ושבה לחו"ל, אני ממליצה שתגשי לראות פסיכיאטר שייתן לך כדורים, כדי שירוממו אותך. אבל רק שתדעי – תופעת הדיכאון אצל אנשים שעזבו את ארצם מוכרת בספרות המקצועית, זו אינה התנהגות בלתי נורמלית, ובכלל, המון אנשים נוטלים כדורים נגד דיכאון היום, זה לא משהו שאת צריכה להתבייש בו".
היי, הנפש שלי נפגעה
אבל אני כן. כלומר, התביישתי, כי לא הצלחתי להבין איך אני, זו שאומרים עליה ולה שהיא כל כך חזקה, ואיך כל הטלטלות שהיא חוותה בחייה גיבשו אותה, לטוב ולרע, כבר לא ממש חזקה. היי, הנפש שלי נפגעה.
אני, בעלת המוטו "אם אין אני לי - מי לי", פתאום מפחדת לאבד את האני. אותי. לעצמי. מה עושים?
לפחות הוקל לי, כי פתאום יש שם לשפנתוּל הגדול שיושב אצלי בלב. קוראים לו דיכאון.
אז סיפרתי למשפחה, וגם לבחורצ'יק, סיפרתי שקיבלתי כדורים מהפסיכיאטר ושזה רשמי. אני בדיכאון.
כולם עטפו אותי בחום ואהבה, שיחות והרבה הבנה. אבל זה לא היה מספיק. כי שאלתי את עצמי הרבה שאלות, כגון:
"איך הגעתי לתחתית כזו?"
"אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה – האם הייתי בכל זאת לוקחת את התפקיד ועוברת לגור ולעבוד באירופה?"
"האם באמת אפיק לקחים מהסיפור הזה?"
ו"מתי הפכתי לאדם כה קיצוני, שאינו מבין היכן טמון האושר, או חושב שהוא טמון בתפקיד בכיר ומשכורת שמנה?"
ובעצם - "מה גורם לי להיות מאושרת?"
דברים קטנים שמרכיבים את הפאזל הקרוי אושר
כבר שכחתי שאני אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב, להאזין למוזיקה, כל אותם דברים קטנים שמרכיבים את הפאזל הקרוי אושר. ואני בכלל לא מדברת על סביבה תומכת, שאין ראשון ואין שני לה. המעטתי בחשיבותה כשהייתי בארץ וזה היה בנמצא, אבל רק כאשר התמיכה והקירבה שינתה מציאות משום שהייתי רחוק - רק אז הבנתי.
והגעתי למסקנה שכמו כל דבר בחיים, אסור להיות קיצוני, לכאן או לכאן. זה מסוכן. צריך לשמור על האיזון בין הדברים שעושים אותך מאושר לבין החיים החומריים.
והיום, היום הדברים נראים טוב יותר מכאן, וגם משם. אני עוברת בעוד כחודשיים לגור עם החבר שלי, מה שאומר שאני נשארת באירופה אבל בונה בית וחיים עם החבר שלי, שהוכיח את עצמו גם ברגעים הקשים ביותר שלי. עברתי לתפקיד אחר, לא פחות מאתגר, אבל אני מקווה שלפחות יאפשר לי לנשום לרווחה יותר, כשאצא הביתה בחמש, כמו האירופים.
וברומא – התנהג כמו רומאי...
לפנייה לכתב/ת 
