לא מתפשר יותר על הבחורה שאני רוצה
עברתי מספיק ב-27 שנותיי כדי לדעת שיש דברים שהם חשובים דיים בשביל לא לוותר עליהם. אז יותר אני לא מוותר. אז לא מתפתה יותר להצעות למין מזדמן. ובינתיים, למרות שאני רוצה מישהי לחבק בלילה, אני אהיה לבד, עד שתבואי
קיבלתי אותה כבר כמה פעמים לפני זה ברגעים של ייאוש מהבדידות, אבל עכשיו היא מרגישה קצת אחרת.
אני רוצה לבד.
לא שאני לא רוצה מישהי לחבק בלילה עד שהיא נרדמת ולשתות איתה קפה בשישי בבוקר מול הנוף למפרץ. אני רוצה את כל זה, ואת הבית עם הגינה, הכלב והילדים. אני פשוט לא רוצה את זה בכוח. התפשרתי מספיק, ועכשיו הזמן להפסיק עם הפשרות.
לא מתפשר יותר על הבחורה שאני רוצה. אולי אני תמים, אבל לא נראה לי. עברתי מספיק ב-27 שנותיי כדי לדעת שיש דברים שהם מספיק חשובים בשביל לא לוותר עליהם. אז יותר אני לא מוותר.
הודעתי כבר לכל החברים שאין יותר "'לסדר לי מישהי", מאתר ההיכרויות היחיד שרשמו אותי אליו הוצאתי את עצמי. לא מתחיל יותר עם בחורות בפאבים (נראה שאת הפינה של הברמנית אסגור כבר בגלגול אחר) ולא מתפתה יותר להצעות למין מזדמן.
הרגשת הקירבה המזויפת, שמתפוגגת ברגע שגומרים
בטוח יש כמה חברים וחברות שצוחקים עליי עכשיו, כבר אמרתי שהצהרתי את זה בעבר, ותמיד הגיע רגע של בדידות, ייאוש או סתם חרמנות, שהוביל אותי להתעורר במיטה זרה. הפעם זה לא יקרה. אין בזה משמעות. כל מי שהתנסה בזה יודע, זה כל כך סתמי וטפשי, הרגשת הקירבה המזויפת הזאת, שמתפוגגת ברגע שגומרים, וכל מה שעובר לך אז בראש זאת הידיעה כמה סתמי וטפשי זה היה.
פעם נשבעתי שבחיים לא אעבור לתל-אביב. כבר ארבע שנים שאני בחיפה, וכאן מתאים לי יותר. כמו הקיבוץ, רק קצת יותר בגדול. בסוף כולם כאן מכירים את כולם. ידעתי שאם אעבור לתל-אביב אתפתה, לא אעשה כלום כל היום חוץ מלבלות ולנסות ולתפוס בחורות. לא לנסות לתפוס את ה-בחורה, אלא סתם כמה שיותר. היום אני יודע שאני יכול גם לעבור לתל-אביב ויהיה בסדר. העיר הזאת כבר לא מסוכנת בשבילי.
אז אני כותב את מכתב הפרידה הזה לכולן. לאלה שכבר הכרתי, ולאלה שהייתי אמור להכיר, אבל התזמון כנראה לא היה מוצלח.
אני נפרד מהמלצרית מהפאב בקיבוץ שהיתה האחרונה שהבטחתי לה עולמות שלמים וברחתי בשש בבוקר חזרה לקיבוץ שלי, לקחת את האחיינית שלי לטקס הביכורים.
אני נפרד מנ' ששיגעה אותי במשך חצי שנה, עד שהבנתי שאהבה זה לא תמיד מספיק, ושיש בעיות שאני לא יכול לפתור לבד או בשביל אחרים.
מצטער, אבל את כבר לא האקסית המיתולוגית שלי
אני נפרד מס', אחרי חמש שנים של ביחד ועוד שנתיים של בנפרד. מצטער, אבל את כבר לא האקסית המיתולוגית שלי. אין לי יותר אחת כזאת. מעכשיו תהיה רק מישהי חדשה.
אני אומר להתראות לכל חוויות העבר. לא רוצה ללמוד מהן כלום.
אני רוצה פעם אחת ולתמיד להיפרד מהציניות שהחוויות ההן לימדו אותי, מהריחוק, מחוקי המשחק האכזריים האלה. מהידיעה שאי אפשר להגיד את מה שחושבים, כי זה אסור. מהעובדה שאיכשהו תמיד הכול מוצא לו דרך להסתבך יותר ויותר.
את כל זה שכחתי. ממש עכשיו.
אני יוצא מחדש לעולם כמו תינוק. מחפש רק את מי שתתאים ולא מתכוון להתפשר. התפשרתי מספיק.
אני רוצה מישהי שאכיר במקרה, בלי עזרה של אחרים. שאחשוב מהרגע הראשון שהיא חמודה, אבל שהכל יתפתח רק עם הזמן, שמכל שיחה שננהל אלמד לאהוב אותה יותר ויותר. מישהי שתזמין "גינס" בפאב ולא איזה קוקטייל נוראי או כוס יין אדום. מישהי שאפשר להיכנס איתה לג'יפ עם שני שקי שינה ופשוט להחליט ברגע על סוף שבוע במדבר. מישהי לכתוב לה, לנגן לה ולזייף לכבודה בקולי קולות.
מישהי אמיתית.
נראה שאני תמים קצת, ואולי בנות כאלה לא קיימות במציאות. אז מה? זה אומר שמפסיקים לקוות? זה אומר שצריך לנסות הרבה דברים בדרך עד שמוצאים?
לא. הן קיימות, אני אפילו משוכנע שיש כמה מהן, וכל מה שאני צריך זו אחת.
אז אני לא מפסיק לקוות, ובעצם אף פעם לא הפסקתי, ואין לי שום כוונה להפסיק להיות תמים. אני פשוט מפסיק לנסות, כי נמאס לי.
נמאס לי להוציא כסף בפגישה על מישהי שברור לי שאני לא רוצה אותה בכלל, אבל גם לא בא לי להעליב והן אף פעם לא מציעות להתחלק (תציעו – אני אקבל את ההצעה). נמאס לי לשכב עם בנות שאני לא מכיר ושלא נעים להיתקל בהן אחרי זה באוניברסיטה, מהחשש שהנה הן פתאום יגשו להגיד שלום, או אפילו חלילה ינסו לחבק או לנשק. נמאס לי להדביק לכל אחת את התווית שאני רוצה שתהיה לה, בתקווה שהפעם זה אמיתי.
הפכתי את התפקידים. אני כבר לא האביר על הסוס הלבן שמחפש את המגדל שהנסיכה כלואה בו. מעכשיו אני מחכה. ואם הנסיכה תחליט לצאת לבד מהמגדל ההוא ולגשת אליי, כנראה נחיה בעושר ואושר למרות זאת, ואם לא, אני מוכן קצת לעזור.
על רכס הכרמל, בניין בן ארבע קומות, נוף נהדר למפרץ. בקומה השלישית יש מרפסת, את מוזמנת להגיע. אפילו אשלשל לך חבל.
האימייל של טל
