שניים לב אדום

זה היה חודש שכמעט הפך אותי לדתי: ב־8 במאי, שלושה שבועות לפני שרן נולד, הפועל חיפה זכתה באליפות היסטורית. עכשיו, הצירוף "אליפות היסטורית" יכול להיבלע בבליל הקלישאות שמאפיינות מדורי ספורט, אבל מי שלא גדל כאוהד של קבוצה אנדרדוגית ושבעת אכזבות לעולם לא יבין איך מרגישים באליפות היסטורית באמת. להפועל חיפה שלי, זאת שליקקתי את פצעיה במגרשים שכוחי אל ברחבי הספר והמגזר, היה סיכוי להיות אלופה כמו שלכם יש סיכוי לצאת עם בר רפאלי. ובכל זאת, זה קרה.

אחרי הזכייה באה הריקנות, אבל גם זאת נמשכה תשעה ימים בלבד, כי ב־17 של אותו חודש הבטיח לי אהוד ברק "שחר של יום חדש", ובאמת התחלתי להאמין. וזה לא היה רק שברק ניצח: זה היה בעיקר שביבי הפסיד.

 "נכון שמנצ'סטר יונייטד היא העיר הכי גדולה בעולם"?

כאן כבר הייתי מוכן לפרוש בשיא, אבל לא חלפו תשעה ימים ומנצ'סטר יונייטד השלימה טרבל, עם אותן שלוש דקות של תוספת זמן ששינו את פני הכדורגל לנצח. אין לכם מושג כמה נשבעתי להפסיק עם ההשוואות חסרות הבינה בין הכדורגל לחיים עצמם, אבל שלוש הדקות ההן בקאמפ־נואו גרמו לי להתחיל להאמין שהכל אפשרי: אם הנאצים יכולים לחטוף שני גולים בפחות משלוש דקות, אז באמת אין דבר כזה שאין דבר כזה. ולא רק בכדורגל.

אל תוך מטען הציפיות הזה, שאלוהים יודע איך העזתי להעמיס על החיים המסריחים האלה, נולד רן. ועכשיו שימו לב, כי אני הולך להיכנס במודע לשדה מוקשים, אבל אם אני רוצה לשמור על כנות מוחלטת אין לי ברירה: לידה של בן אינה דומה ללידה של בת. שתי בנותי, בת ה־12 ובת השנתיים, הן נשמת אפי — אבל רן בן השמונה הוא הטעם לחיי. אין כאן שום עניין של "הבן מועדף"; אולי דווקא להפך, מה שנקרא "צער גידול בנים". כי רק דרך עיניו של בן זכר אתה יכול לחיות מחדש את ילדותך. את האהבות, את התסכולים, את ההתמודדות בין אגרסיה מולדת ובין הדרך שבה הדברים צריכים להתנהל. בין מותר לאסור, בין איך שהדברים צריכים להיות לאיך שהם במציאות. לנשים אין את הקונפליקט הזה. אין להן בפנים הר הגעש שמאיים להתפרץ בכל רגע נתון ולכלות את מעטפתו. אין את הלהט לממש את הדחפים הקמאיים ביותר, ולשלוט בהם בו זמנית.

את כל זה לא ידעתי כמובן ב־29 במאי 99', היום שבו הוצאתי את רן מרחם אימו ועטפתי אותו בחולצת המשחק של הפועל חיפה. פסיכולוגים בגרוש יאמרו שעוד לא מלאו לו חמש דקות, וכבר העמסתי על הילד את המשא הראשון מעולמי. יכול להיות, אבל האם בכלל אפשר אחרת?

רן לימד ומלמד אותי על גבריות יותר מכל חברי הגברים גם יחד, ומאחר שלא תמיד יש לשני גברים מקום באותם 100 מטרים רבועים, לעיתים פורצות בינינו מריבות מרות. זאת מערכת יחסים מורכבת ומתישה למדי, שגרמה לי לא אחת להצהיר — אם כי לא באוזניו — שאני מוכן לעוד עשרה ילדים, אם רק יבטיחו לי מראש שכולם יהיו בנות. אבל עכשיו, אחרי שלקחתי את רן למנצ'סטר, אני כבר לא כל כך בטוח בקשר להצהרה הזאת.

קבוצה שיש לה עיר

יש מעט מאוד דברים שרן אוהב יותר ממסעות אל נופי ילדותי. אחת לכמה זמן אני חוזר איתו לנווה שאנן, השכונה החיפאית שבה גדלתי. שם אני מראה לו איפה היה בית הספר היסודי שלי ומספר כמה זמן לקח לי להגיע אליו ברגל, איך נסעתי בשני אוטובוסים בכל שבת לאצטדיון בקריית חיים, איפה הייתי נפגש עם החבר'ה מהתיכון. רן בולע את הסיפורים האלה בשקיקה. כשאני מפקיד אותו אצל הורי הוא משלים את המידע בעזרת אמי, שנהנית לספר לו עלי בדותות כמו כמה אהבתי לקרוא, ועוד קשקושים שמהם הוא עשוי להבין שהייתי ילד טוב ונבון. האמת היא שהייתי ילד מורכב — תמיד מבוגר מכפי שנותי, תמיד גדול פיזית מרוב חברי, תמיד חווה ייסורי התבגרות בטרם עת, תמיד מצוי בסכסוך לא פתור עם עצמי. ממש כמו זה שאני רואה לעיתים, בדאגה רבה, אצלו.

בשנה שעברה סיפרתי כאן על הטיול שלנו לסן־סירו, למשחק בין מילאן לברצלונה. בשביל רן זאת היתה חוויה ענקית — מי לא היה מתרגש אילו נלקח בגיל שבע לראות מטווח אפס את רונלדיניו — אבל מבחינתי היא היתה אסתטית מדי, נקייה מדי, ליגת האלופות מדי, ועוד בעיר משעממת מדי כמו מילאנו. וגם אם היא לא היתה משעממת, מילאנו (ומילאן, וגם ברצלונה) מעולם לא היתה חלק ממני. בקיצור, הטיול ההוא היה קצת כמו זיון עם מישהי שנראית ממש־ממש טוב: אתה מתפנן על הזיכרון, אבל עמוק בפנים הוא לא מספק לך אפילו חלקיק מהריגוש של זיכרון ממישהי שהיית מאוהב בה. לכן השנה החלטתי לחגוג איתו יום הולדת בכך שאכיר לו את אהבת חיי.

האמת היא שזה לא מדויק, שהרי את אהבת חיי הוא כבר פגש בקריית אליעזר, ולמד שאהבה לא נגמרת גם כשהיא הולכת מדחי אל דחי. לא, המעשה שהחלטתי לעשות היה מסוכן בהרבה: עמדתי להפגיש אותו עם אהובתי הבלתי מושגת. כל כך בלתי מושגת שאין לי אפילו כלים לשפוט אם מדובר באהבת אמת, או באהבת ההרגשה של להיות מאוהב. בכל מקרה, טסנו למנצ'סטר.

מנצ'סטר היא העיר של יונייטד, וספק אם יש לה זכות קיום בלעדיה. יש בה שדה תעופה, כיאה לעיר השלישית בגודלה באנגליה; יש בה אוניברסיטה כמו בכל כרך רציני; יש בה מוזיאון מדע ותעשייה, מוזיאון מלחמה ואפילו אוהדים של מנצ'סטר שיטי, ירחם אלוהים על נשמתם התועה. לאחרונה היא גם הופכת מעיר של גברים בסגנון לנקשיירי — שאוהבים מכות, בירה וכדורגל — לעיר של גברים מהסוג שאוהב טיפוח, אירוויזיון וגברים אחרים, מה שהדביק לה את הכינוי "קוויר טאון". אבל גם משבר הזהות הזה, שמלווה בשגשוג כלכלי אחרי שנים של אפרוריות צפון־אנגלית טיפוסית, לא יכול לשנות במאום את הזיהוי המוחלט של העיר עם קבוצת הכדורגל שלה. קבוצה שהיתה מותג הספורט הגלובלי הראשון, שמסמלת יותר מכל את האנגליות הלא מתפשרת, שקמה מעפרה ויודעת שהתהילה היא הפרס שממתין בסוף הדרך לקשוחים שבגברים.

את כל התובנות האלה אני כמובן לא מעמיס על רן, אבל בהחלט מקווה שהוא ייחשף אליהן וינצור אותן בזיכרונו עד לגיל שבו יוכל להבין אותן. מה גם ששום דבר מהן לא מחלחל אל המסע למנצ'סטר, שמתחיל במונית שמסיעה אותנו ללוד וממשיך בשדה התעופה הבלתי ממוזג בפרנקפורט.

לילד בן שמונה יש המון דברים להתפעל מהם בדרך: השירותים במטוס, האוכל הגרוע במגשים הקטנים, הצלילים של השפה הזרה, וגם האקלים המהביל של השדה בפרנקפורט. "אבל אבא, למה כל כך חם פה?", שואל הילד, ואני עוצר את עצמי שנייה לפני שאענה לו, "ככה זה אצל הנאצים. הם אוהבים לראות בני לאומים אחרים נחנקים".

בהמתנה הארוכה לטיסה למנצ'סטר, רן נאלץ להמתין בסבלנות עד שאכלה כמה כוסות של "וייס ביר" — ההמצאה הגדולה ביותר מאז בירות החיטה — אבל הסבלנות משתלמת: על המטוס אני כבר כל כך שבע שאני מנדב לו את החטיף בטעם שוקולד־בננה שדיילת יפה מחלקת לנו כפיצוי על מזג האוויר הגרוע.

לכל השדים האדומים

כבר באימיגריישן אנחנו מבינים שהגענו לעיר עם שורה תחתונה אחת: "אתם למשחק, כן?", מוודא הפקיד באדיבות.

אני רוצה להשיב בבדיחה, אבל מחליט לוותר ורק תמה: "מה, זה עד כדי כך בולט?".

"ברור", משיב הפקיד, "למרות שמנצ'סטר היא עיר נהדרת, לא באות לכאן הרבה משפחות. וחוץ מזה, לילד יש חולצה של יונייטד". כן. בירת חיטה. הרבה בירת חיטה.

בית מלון בחו"ל הוא אטרקציית תיירות בפני עצמה מנקודת מבט של ילד, אבל אני מחויב למשימה שלשמה באנו, ולמרות שאני הרוס מעייפות אנחנו לא מתעכבים בחדר ועולים על מונית לאולד טראפורד.

תנו לשתות, תנו לצרוח, תנו לשמוח

הליכה קצרה לאורך היציע הצפוני מביאה אותנו אל אחד המוזיאונים היפים ביותר בתולדות האנושות: מבעד למבואה שמלאה בערב־רב של גביעים, מדליות וצלחות מוזהבות שמזכירות את שוק הצורפים באיסטנבול, אנחנו נכנסים למוזיאון תלת־קומתי שמחולק למדורים. במדור ה"באזבי בייביז" אני מסביר לרן שהשעון נעצר במכוון על השעה והתאריך ההם מחודש פברואר 58', כשרוב שחקני הקבוצה התרסקו במינכן. מכאן אנחנו ממשיכים למסדרון מרגש במיוחד שמוקדש לעונת הטרבל, ומגיעים בסופו לטלוויזיה שמציגה שוב ושוב את אותן שלוש דקות של גמר 99'. אנחנו חותמים את הסיור עם המיצג הביזארי והמקסים של רוי קין על מסך מגע: כל נגיעה בגופו של קינו הגדול מציגה את הפציעה הרלוונטית לאותו חלק, ללמדנו שאהבת הקהל נקנית או בלהטוטים נוסח רונאלדו — או בשברים, חתכים, ושרירים קרועים.

כדי שלא תחשבו שרק קולטורה מעורבת במסע השורשים־בלי־שורשים הזה (אלא אם שורשים שהשתרגו בדמיון נחשבים), אני לוקח את רן אל המגה־סטור — חנות בגודל של מתחם טיב־טעם בראשון לציון — שכולה מוקדשת לקבוצה אחת בלבד. לשמחתי רן מזהה את מסחור היתר ומפציר בי לצאת אל הרוכלים שבחוץ, שאמנם לא מוכרים מזכרות רשמיות של המועדון, אבל לפחות מחדשים ומרגשים. במרכולתם אפשר למצוא אינספור טי־שירטים, סטיקרים ופוסטרים שכתוב עליהם בגדול: "1966 היתה שנה גדולה לכדורגל האנגלי", ומתחת בקטן־קטן: "אריק קאנטונה נולד".

אחר כך — על המבורגר אנגלי רע עם צ'יפס, טבעות בצל וגינס שהאלים ירדו מהשמיים כדי למזוג — רן ממשש את הדגל האנגלי שבמרכזו סמל השדים האדומים, ושואל: "אבא, נכון שמנצ'סטר יונייטד היא העיר הכי גדולה בעולם?".

למחרת הוא מתעורר בשש בבוקר, עדיין נאמן לשעון ישראל, ומפציר בי שנרד מיד אל תעלת המים העתיקה שתוחמת את אחת מצלעות המלון. "ילד, תן לישון, אפילו הברווזים עוד נוחרים בשעה כזאת", אני ממלמל, אבל הצעתי לסדר היום נדחית אחר כבוד.

לפחות במקלחות של הבריכה אני מקבל ריספקט. לא בגלל מה שאתם חושבים, אלא בגלל הקעקוע על זרועי הימנית. "אבא", חוקר רן, "גם אני יכול לעשות קעקוע של מנצ'סטר יונייטד?".

"ברור מתוקי", אני עונה לו, "בהזדמנות. זאת תהיה הפתעה נהדרת לאמא".

ארוחת בוקר של אלופים

גבירותי ורבותי, איט'ס מאץ' דיי. וזה אומר שאנחנו, כמו שאר האוהדים האמיתיים, הולכים להעביר את הזמן עד למשחק עם תחושת אי נוחות באזור הבטן התחתונה, יובש קל בפה ופיזור נפש. אנחנו מנצלים את ההפוגה בגשם, ובשעה שרוב האנגלים עוד מרפדים את הקיבה עם ערימות של בייקון כדי להחליש את אפקט השתייה מהערב הקודם ולהכין את כלי הדם לקראת מבול חדש, אנחנו הולכים ברגל למרכז העיר.

במדרחוב שנמשך מגני פיקדילי למלון רנסאנס מתחילים להתגלות אט־אט עוד אוהדים: בהתחלה אחד־שניים עם חולצות של הקבוצה, אחר כך חבורות שמתגבשות לכדי כמה עשרות, ומקץ שעה של שיטוטים כבר מדובר באלפים שיצאו לעיר לתדלק לקראת המשחק.

רן נדרש להרבה סבלנות הבוקר. הפגישה עם טובי, האיש שמחזיק בכרטיסים שלנו, תתרחש רק בעוד כשעה וחצי במלון גולדן טוליפ הסמוך לאצטדיון. רק שאנחנו כבר שם, כי יש פגישות שאני לא לוקח עליהן סיכונים. בעודי מחליף כוס של מרפי'ס מרירה ברעותה, רן טועם בוטנים מלוחים, סותם את עצמו בפפסי ולא מפסיק לשאול שאלות על ההמולה מסביב; מתברר שהמלון משמש מוקד עלייה לרגל לאוהדים, סוחרי כרטיסים, סתם שתיינים ואפילו כמה מעריצים של ווסטהאם. משפחה אחת באה מחופשת כולה: הילד בן החמש לפיטר פן, האמא לוונדי והאבא לקפטן הוק. אין לי מושג למה הם התכוונו, אם בכלל.

פחות משעתיים לפני הקיק־אוף, טובי מופיע עם הכרטיסים. הוא אפילו מנסה לפרגן לנו עם שני כרטיסי מנהלים ל"מועדון ה־500", שממוקם אי שם בפינה הצפון־מערבית של אולד טראפורד. זה מאוד יפה מצידו, אבל כשאנחנו מחפשים את השער אני קצת מתבאס: מה לי ולטרקלינים? תנו לשתות, תנו לצרוח, תנו לשמוח. מצד שני, בטרקלין יש ברז בירה — אם אפשר לקרוא ככה לבאדווייזר — ובופה הודי שנוכח הקור וכמות השתייה מהבוקר, לא יכולתי לפלל למוצלח ממנו.

חצי שעה לפני השריקה אנחנו כבר במקומות. הכרוז פותח במילים: Good afternoon Old Traford. Welcome to the theatre of dreams. אני מתרגם לרן מילה־מילה, ומרגיש לחלוחית של התרגשות בזווית העין.

על 90 הדקות הבאות אני מדלג בכוונה. ולא, זה לא בגלל שהפסדנו — דווקא נעים לי לפרגן לווסטהאם עוד עונה בפרימייר־ליג — אלא כי מה שקרה אחריהן האפיל על כל מה שחוויתי עד כה בחיי כאוהד כדורגל.

המשחק נגמר, השחקנים יורדים מהמגרש ואף אחד לא זז ממקומו, חוץ מכמה עובדים שמסדרים במה ענקית במרכז האצטדיון. כדי שרן יראה יותר טוב אני מרים אותו על הידיים, אפילו שבגיל שמונה הוא כבר שוקל כמו בן 12. בינתיים הקהל בטירוף, שר יחד עם הכריזה שירי יונייטד מכל הזמנים ומקנח בקריאות "הביאו את האלופים". והם שומעים ובאים: ון דר סר עם הילדים, אחריו גיגסי עם צאצאיו, אחריהם כל היתר — וגם אני, עם בני על הידיים, קופץ ומשתולל. בתוך מקלחות השמפניה מבקש פרגי את המיקרופון כדי לומר משהו. סר אלכס הוא לא אדם מובן במיוחד אפילו כשהוא שותה רק מיץ תפוזים, וכאן ראיתי במו עיני איך הלאדס מכריחים אותו לשתות לפחות חצי בקבוק שמפניה. כך שבתשובה לשאלה "אבא, מה הוא אומר?", אני משיב רק "הוא מודה לקהל באופן כללי".

אחרי עוד חצי שעה של חגיגות, שירי הלל לשדים האדומים (ושירי נאצה למוריניו, ליברפול ומנצ'סטר שיטי), השחקנים יורדים אל חדרי ההלבשה ושולחים אותנו לחבורה הצוהלת של משוררי רחוב שפוסעים מטה במדרגות הספירלה שמורידות אותנו במורד היציע.

רגע לפני המדרגות אני פונה לנשק את רן ומגלה שהילד שלי עדיין בזרועותי. 40 דקות תמימות החזקתי על הידיים ילד בן שמונה. את אחותו בת שנתיים אני לא מצליח להחזיק יותר מעשר דקות ברציפות.

והילד הזה הוא אנגלי

בחוץ מבול, אבל למקומיים לא אכפת. חוץ מכמה חברים שעקרו שמשייה גדולה של בית קפה ומשתמשים בה כמטרייה, כל היתר עולזים ושמחים בין הטיפות. I'd rather shag a hen than be a city fan, שואגים שיכורי האליפות.

רן תובע לדעת כל מילה ברפרטואר, ואני מתרגם לו שהם שרים משהו לא יפה על הסיטי, משהו שלא הבנתי בדיוק (למרות שהסכמתי עם כל מילה. מי לא יעדיף לזיין תרנגולת מאשר לאהוד קבוצה שנתנה במה לטיפוס כמו אייל ברקוביץ'?).

הגשם מתחזק ואני נזכר שהבטחתי להחזיר את הילד הביתה בלי מחלות מיוחדות. אמנם כשהבטחתי התכוונתי בעיקר למחלות מין, אבל גם דלקת ריאות היא סוג של מחלה. אז אנחנו נדחקים לאוטובוס קומתיים שבו השירה לא מפסיקה לרגע, ואף הופכת לאגרסיבית יותר ככל שמתקרבים למרכז העיר. "אל תצאו החוצה הערב אלא אם אתם לובשים אדום ולבן", משתלהב ההמון ונפרד מאיתנו באיחולי מסע בטוח בחזרה לתל אביב — כי בינתיים הספיקו כולם להכיר את האב, הבן ורוח ארץ הקודש, ששרים את כל השירים במבטא מרכז תל אביבי בולט.

רטובים עד לשד עצמותינו, מותשים מיום שלם בחוץ שכלל רק שעה וחצי של ישיבה (מזל שהיה גם משחק) ובעיקר מלאי חוויות, אנחנו מתיישבים לנו בפיצרייה מזדמנת. אני הייתי מעדיף משהו עם יותר בשר, אבל בגלל שזה הטיול של רן, אני הולך איתו עד הסוף ומחליף את הבירה בקולה.

רן רועד מקור, אבל העיניים שלו בורקות ולא מחום. כל הזמן הוא חוקר אותי אם ראיתי את זה ואם שמתי לב להוא ועוד כהנה וכהנה שחזורים של האירוע שזה עתה חווינו. אני מביט בו: עם השיער הבהיר והקול הצרוד מרוב שירים שאת מילותיהם לא הבין, הוא נראה לגמרי אנגלי. יש לי ילד אנגלי, ולא סתם אנגלי אלא לנקשיירי, ועוד לנקשיירי מהסוג הנכון, לא איזה קופיף סקאוזר ממרסי־סייד — או בעברית מכביסט.

הנה, מה שהיה עבורי פנטזיה הוא עבור רן זיכרון ילדות. אולי יבוא יום והוא ייקח ביד את בנו, נכדי, וניסע שלושתנו שוב אל מחוזות הבירה המצוינת והאוכל הגרוע, האנשים הטובים ומזג האוויר הרע. בזמן שאני חושב את המחשבות האלה, ממש כמו ברגע שאני מקליד אותן, עולות דמעות של התרגשות בעיני. רן מביט בי בשתיקה. אחר כך הוא קם ממקומו בקצה הנגדי של השולחן ועובר לספסל שלי, כורך את זרועי סביב כתפו ומניח ראש רטוב, עייף ומאושר על חזי. "ילד שלי", אני לוחש לו, "חשבתי על זה קצת ונראה לי שצדקת. מנצ'סטר יונייטד היא באמת העיר הכי גדולה בעולם".

רן מחייך אלי חיוך שרק ילד יכול לחייך כשהוא מבין את הבדיחה, עוצם את עיניו, ומקץ דקה עולות ממנו אוושות דקות של שינה עמוקה. אני מביט בו ויודע שעכשיו אני יכול למות בשקט.