להעלות את הרף
אם יש תיקון עצום בחשיבותו אותו צריכה פרשת קצב להוביל זהו חקיקה להבניית ענישה
השלכה אחת של הסדר הטיעון בפרשת קצב, בה כמעט ולא דנו עדיין אבל אני סבורה שיש בה סכנה עצומה, היא עניין העונש לו תטען הפרקליטות, עונש שלא יכלול רכיב כלשהו של מאסר בפועל, אפילו כזה שיומר לעבודות שירות.
הגורם היחיד אותו ניתן לבקר, כאשר ייאלצו בתי המשפט לקבל טענות מעין אלה, היא הפרקליטות, המסכימה לטעון לענישה מקלה, מגוחכת, ובכך לא רק שפוגעת בקורבנותיו של הנאשם הספציפי, אלא משליכה על פרצופה של מערכת המשפט מכאן ולהבא מבלי לקחת בחשבון, כך נראה, השלכות עתידיות אלה.
החשש הוא מכך שפרשות רמון (עבודות שירות לתועלת הציבור, זוכרים?) וקצב יורידו את רף הענישה בעבירות מין הואיל וכל נאשם במעשים מגונים אשר יגיע לבית המשפט יטען כי גם לו מגיע לחזור לביתו ומיד ללא ענישה משמעותית, ומי יוכל לבוא אליו בטענות? ניתן כבר לצפות טענות בנוסח "אם הנשיא לא נענש בחומרה על מעשים שעשה בהיותו האזרח מספר 1, ממנו מצפים להתנהגות לדוגמא, כיצד ניתן לטעון שמעשי חמורים יותר?"
משלמות את המחיר
עושים שוּק על גב הנפגעות
ורד לוביץ'
עשרות עסקאות טיעון מביכות נחתמות מדי יום בתואנה שכך תיחסך עדות המתלוננת. אבל המתלוננת רוצה לדבר, זו זכותה וחובתנו
עונש ללא עונש
בשנים האחרונות אנו עדים לביקורת ציבורית נגד בתי המשפט הגוזרים עונשים קלים עד קלילים בעבירות מין. אולם, בתי המשפט אינם האשמים היחידים במצב זה. כאשר מרבית התיקים הפליליים נסגרים בהסדרי טיעון ומחירם של ההסדרים הוא עונש מקל – התביעה היא שמורידה את רף הענישה מתחת לקו הראוי ובית המשפט נאלץ, במרבית המקרים, לקבל את העונש המוצב בפניו.
נכון ששלב גזירת הדין במשפט הוא השלב האינדיבידואלי, השלב בו מסתכלים על נסיבותיו של הנאשם הספציפי ולפי נסיבות אלה גוזרים את דינו, אולם אין להתעלם מכך שלענישה גם מימד ציבורי ממנו מתעלמת התביעה בבקשה לגזור עונש קל. גם אם אין בעונש משום תקדים מחייב, יש בו בהחלט משום הנחיה, כפי שיודע כל סנגור המגיע לשלב הטיעונים לעונש כשערימות של גזרי דין מקלים תחת זרועו, ערימות אליהן עתיד להתווסף כעת גזר דינו של קצב, באם אכן יורשע וייגזר דינו כפי שתבקש הפרקליטות.
הפתרון טמון במהלך משפטי אותו מבוששת ישראל לעשות והוא קביעת קווים מנחים לענישה בחוק. ענישה מגוחכת אפשרית רק במדינה בה קיים שיקול דעת מוחלט לבית המשפט בשלב גזירת הדין. קווים מנחים אינם אמורים לבטל שיקול דעת זה, אלא לתחום אותו במסגרות הגיוניות כך שבעבירות מין, למשל, לא ניתן יהיה להתעלם מחומרת המעשה גם אם הנאשם היה אחד מהתורמים הגדולים לחברה הישראלית. ההתנגדות להבניית ענישה כזו באה בעיקר מכיוונה של הסנגוריה וניתן להבין זאת. מדוע להגביל שיקול דעתו של בית המשפט כאשר כיום המצב מקל כל כך עם הנאשמים?
אם יש תיקון עצום בחשיבותו אותו צריכה פרשת קצב להוביל זהו חיקוקה של הצעת החוק להבניית ענישה, לפני שלא ירחק היום והנורמה בענישת עברייני מין תהפוך להיות "עונש ללא עונש".
ד"ר דנה פוגץ' היא ראש מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר דנה פוגץ'
מומלצים
