אמנות האלימות

דקות ספורות אחרי השעה שמונה בערב ברחבת מוזיאון ת"א נרשמת מבוכה. חודשים של קמפיין אגרסיבי שקרא להתפטרותם של מנהלי מוסדות התרבות בישראל תחת השם ה"רוטציה", אמורים היו להגיע לשיאם, אך נסתיימו בקול חלוש.

רחבת המוזיאון ריקה

השחקן שמוליק קלדרון, שבחודשים האחרונים גילם בדבקות את תפקיד המהפכן התורן, קיבץ לרחבת המוזיאון קומץ חברים, מעט סקרנים, עוברי אורח ותקשורת שלא ידעה אם לצחוק או לבכות. "אתם חוד החנית", קרא קלדרון מעל הבמה אל התפזורת המדולדלת שמנתה כ-40 איש. כשהוא מנפנף בידיו בהתרגשות, הבטיח שבהפגנה הבאה, שתיערך בעוד כשלושה חודשים, יהיו באותו המקום ובאותה השעה 5,000 איש.

למרות שדיון ציבורי מעמיק בנושא מהותי כמו ניהול מוסדות תרבות הוא אכן לגיטימי וחשוב, ההשוואה של ראשי מוסדות התרבות הפועלים בארץ, לרודנים רצחניים שהואשמו בפשעים נגד האנושות כמו הדיקטטור הרומני ניקולאה צ'אושסקו ושליט עיראק סדאם חוסיין, נראית מוגזמת ומרחיקה לכת. 

הרבה מילים נשפכו על שמוליק קלדרון בכלל ועל מלחמתו בממסד התיאטרוני בפרט. הרבה מילים שמטרתן היתה ללבות אש, ואת האש הזו, השורפת, יהיה קשה מאוד לעצור בלי שתכלה בדרכה גם חלקות טובות.

גם ראשי האיגודים המקצועיים שצרפו את שמם למודעות של קלדרון, מסתייגים מדרכו. "אין לי ספק שגרעין המאבק הבסיסי של קלדרון הוא אישי ומזה אנחנו מאוד מסתייגים", אמר מנכ"ל איגוד הבמאים והתסריטאים אסף פרץ. "הקמפיין שלו אלים, נגטיבי, אגרסיבי ומחמיץ את המטרה".

שמוליק אומני מתנפל על המפגינה ומורחק מהמקום

חילוקי הדעות הגיעו השבוע עד כדי העברת מכתב מטעמה של עו"ד סמדר בן נתן שדורש שלא לעשות שימוש בשם האיגודים במודעות שמכוונות למנהלים באופן שמי-פרטני. למרות זאת, מדגיש פרץ כי קלדרון אינו פועל בחלל ריק. "אנחנו חושבים שתחלופה היא נושא ששווה דיון", אמר ל-ynet, "אדמיניסטרציה תרבותית צריכה להתחלף ואנחנו בהחלט תומכים ברעיון שמבקש בדיקה של מכניזם שישבור את המעגל הסגור הזה".

מפגינה מביעה סולידריות עם מנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי

נוכחותם של אנשי האיגודים באירוע, אם היו, היתה מינורית ונעשתה בצנעה רבה. בין אם העדיפו לראות מה יוליד יום ואיזו צורה תלבש המחאה הקלדרונית, ברור שנפקדותם של חברי האיגודים הוציאה את האוויר מהבלון הזה.

"הבירוקרטיה היא הרוצח הגדול בעולם"

בנאומו, כמו בקמפיין המודעות, כיוון קלדרון בעיקר לשניים - מנהלת תיאטרון בית ליסין ציפי פינס, ומנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי עמרי ניצן. "אתם עושים מהתיאטרון הציבורי, תיאטרון מסחרי. לכו הביתה!", צעק מעל הבמה. 

מפגין מציג את אחת ממודעות הקמפיין

"זה בכלל לא חשוב מי האיש ומה הוא עושה. מנהל מוסד לא צריך לשבת על הכסא במשך 15 שנה", הטיח אחד המפגינים בעובדת תיאטרון הקאמרי שנשאה שלט שתומך בעמרי ניצן. 

דוגמאות מהעולם יוכיחו כמובן אחרת. לבריטים לא הפריע לראות את פיטר הול, מנהלו האמנותי של הנשיונל תיאטר, מכהן בתפקיד במשך 15 שנה. גם טרבור נאן ואדריאן נובל, שניהלו אמנותית את הרויאל שקספיר קומפני, שמרו על הגחלת ובהצלחה רבה במשך 18 ו-16 שנה בהתאמה.

"למנהל ובמאי שיושב 15 שנה בתפקיד יש אג'נדה, טעם וקליקות", אמר השחקן אשר צרפתי, "מדי שנה מסיימים את בתי הספר למשחק מאות שחקנים שאין להם דרך להיכנס לתיאטרון. האנשים האלה מנהלים,

מביימים ומביאים את אנשי שלומם לשחק ולביים. מדובר במוסדות ציבוריים שחייבים דין וחשבון לאזרח וזה לא קורה. מנהלים שמקבלים משכורת מכספי ציבור צריכים להיות בתפקיד 4-5 שנים וזהו. זה חוק שצריך לעבור בכנסת".

ואולם, האם אין הדבר עלול להוביל להתערבות מסוכנת, גם אם עקיפה, של הפרלמנט בתכנים אמנותיים ובהשפעת השלטון על חופש הביטוי של המוסדות?

"מי הם האנשים האלה שמחלקים עבודות?", שאל האמן אורי ליפשיץ, "אני קורא להם דירקטורים אבל המילה הנכונה היא טפיל, שזו החיה הכי משוכללת בעולם. היא יודעת ללטף ומצד שני מאכילה אותך לוקשים. יש לה שיטות מתוחכמות. הבירוקרטיה היא הרוצח הגדול בעולם וזה אומר המנהלים הגדולים". האם כך צריכה להתנהל המלחמה על צביונה של התרבות הישראלית?

צילומים: ניב קלדרון