חמש עצות לאחי הצעיר שמתחתן

לפני חודשיים התחתן אחי הצעיר. ביום החתונה שלו, הסתכלתי עליו ועל כלתו רגע מהצד. הם היו כל כך שמחים, כל כך אוהבים, כל כך נכונים לכל - וכל כך לא יודעים עוד מה מצפה להם בדרך הזוגית. מלאת רצון טוב התיישבתי לכתוב להם ברכה: העצות הכי טובות לנישואין שאספתי ככתבת זוגיות ב"לאשה", וכאשה נשואה.

להם הודעתי מראש, ועכשיו גם לכם: העצות האלו נפלאות - אבל קשות מאד מאד ליישום. אני, שנאבקת יום אחר יום, שעה אחרי שעה (ולא פעם לשווא) בניסיון לבצע אותן, רואה בהן סוג של אידיאל, ראש ההר שאליו משקיפים מהדרך הקשה והמתישה. אז נכון, זה לא קל. אז מה? קצת קשה אז נשברים? לא ולא. מנסים ונכשלים, מנסים עוד קצת ונכשלים שוב. בסוף הרי האהבה תנצח.

1. תעשו מהשני מלך

כשבאתי בפעם הראשונה לעיר הולדתו של החבר שהפך ברבות הימים לבעלי, פגש אותי אחד השכנים שלו, ואמר לי: "את לא יודעת במה זכית. זה, מפעל הפיס זה". חייכתי כלפי חוץ, אבל בפנים חשבתי: "מה הוא בעצם אומר? שזכיתי במשהו טוב מדי בשבילי? ומה עם מה שהחבר שלי זכה בו?".

לא פעם נדמה לנו שאם בן-הזוג שלנו גדול, אנחנו קטנים. שאם חי לצידנו נסיך, נגזר עלינו להיות העבד שמשרת אותו. האמת היא הפוכה: ככל שבן הזוג שלנו גדל, אנחנו גדלים איתו. אם נהיה עסוקים בלהקטין אותו כדי לצאת גדולים, אמנם נהיה גדולים יותר ממנו, אבל מה הבעיה להיות גדול יותר מאפס? (ובינינו, מה הכייף בלחיות עם אפס)? עדיף ללכת על הפרס הראשון: לצידו של המלך חיה המלכה.

2. אל תרצו שום דבר מבן הזוג שלכם

המשפט המשעשע ביותר שקראתי אי פעם בספר, לקוח מתוך "מילכוד 22" המופתי: "סו-אן דאקאט חשבה שיוסאריאן נפלא, וכבר החלה מנסה לשנותו". אנחנו מתחתנים עם האדם שאנחנו הכי אוהבים על מה שהוא, ואז, מייד, דורשים ממנו להשתנות. לכן, כשאני אומרת לא לרצות מבן הזוג שום-דבר, אני מתכוונת שום-דבר. נאדה. אפס. גם לא שהוא ינקה או שהיא תהיה מסודרת, לא שהוא ידבר ולא שהיא תשתוק, לא שהוא יפסיק לנסות להצחיק ולא שהיא תהיה יותר מקבלת. כלום. כלום. כלום.

נשמע קשה? לא תאמינו, זה אפילו עוד יותר קשה מזה. אבל הרווחים עצומים: אחת, בן זוג שלא דורשים ממנו כלום יודע שאוהבים אותו באמת כמו שהוא, ומוכן לתת אהבה ללא תנאי בתמורה. שתיים, כשאנחנו מפסיקים לדרוש בכוח, אנחנו מאפשרים לו לתת מרצון. ושלוש – רק כשאנחנו מפסיקים לתקן את האחר, אנחנו מגלים כמה נותר לנו עוד לתקן בתוך עצמנו.

3. תלמדו לשתוק

יועצי זוגיות מדברים בלי סוף על חשיבות הדיבור בין בני זוג. זה נפלא, לדבר, אבל לא פחות חשוב חשוב לשתוק. לבלוע את מה שעמדתם לומר (בין אם זו שנינה מצוינת, עצה מפרגנת או ביקורת מתקנת), ורק להקשיב: למה שהוא אומר, ולמה שאתם אומרים לעצמכם על מה שהוא אומר. בשלב הבא, אולי תצליחו אפילו לשמוע מה שאומרים לכם באופן ענייני ("החדר לא מסודר" או: "החשבון שוב באוברדראפט") ולהפסיק להעניק פירושים משלכם ("הוא לא אוהב אותי", "היא חושבת שאני לא מתפקד"), למה שנדמה לכם ששמעתם.

4. תלמדו לוותר

כשאנחנו מוותרים, נדמה לנו שאוטומטית יש לנו פחות. הרי נתנו משלנו משהו (רכוש, עמדה, זכות המילה האחרונה, החלטה). רק לאחרונה למדתי שהמילה ויתור באה מהשורש "יתר", כמו "נותר". איך זה יכול להיות? התשובה היא שהויתור מעניק לנו את הטווח הארוך. כשאנחנו מוותרים כרגע על המילה האחרונה, אנחנו זוכים בשלום בבית. כשאנחנו מוותרים כרגע על הזכות לקבוע, אנחנו מרוויחים נקודת הסתכלות נוספת. כשאנחנו מוותרים על זכותנו לדרוש את עלבוננו, אנחנו מקבלים מערכת יחסים עניינית ואוהבת יותר. לא שווה?

5. לעולם אל תתחשבנו

זו אולי העצה הכי הכי קשה לביצוע. כל כך קשה שאני בעצמי עוד לא הצלחתי אפילו להתקרב להשתלטות עליה. רובנו מתחשבנים באיזשהו אופן, כי נדמה לנו שהעולם צריך להיות הוגן. אבל עולם הוגן מהסוג שבו מודדים בקפדנות שעות השקעה ושניות עבודה, הוא עולם די מחורבן לחיות בו. כשבן הזוג שלך הופך למשגיח עם שעון העצר, זה ממש לא כייף. ותאמינו, לי, מניסיון אישי, עוד פחות כייף להיות בעצמנו המשגיח עם שעון העצר.

האמת היא שמערכת יחסים זוגית צריכה להיות הוגנת כמו הקיבוץ של פעם: כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. ודווקא שם, כשכבר נתנו בלי סוף ואנחנו מתים לקבל קצת תמורה, בנקודה שהכי לא פייר לבקש מאיתנו לתת עוד טיפה אחת, ואנחנו מצליחים לתת בכל זאת, ומרצון - שם מתחילה האהבה.

מור אסאל היא עיתונאית ועורכת המדור "האוניברסיטה של החיים" בעיתון "לאשה"