מי הזיז את קוביית הטטריס שלך?
מצאנו דירה מתוקה, סגרנו חוזה ותאריך כניסה, ואפילו חגגנו עם אמא שלו בבית קפה. ההורים משני הצדדים נרתמו למשימה: הוציאו את הדברים מהבוידעם וקנו מתנות לרגל המעבר. סידרתי הכל בדירה, ואז הוא קיבל רגליים קרות
זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא שאל אותי את השאלה הזו, אבל אף פעם זה לא הסתדר לי: כלכלית, מצפונית ועוד כהנה וכהנה סיבות. הפעם זה הסתדר לי פיקס, קוביות הטטריס נפלו למקומן. חייכתי אליו ואמרתי לו פשוט "כן".
המשך הערב היה אושר גדול. התנשקנו, התחבקנו ופינטזנו על המיקרוגל שנקנה ועל הכלב שנאמץ. בשבועות שבאו אחרי הערב הזה, התחברתי לכל האתרים לחיפוש דירות וגלשתי בכל רגע פנוי שהיה לי. בכל פעם שהייתי מוצאת משהו שנראה לי מתאים, התקשרתי אליו נרגשת לספר לו.
הוא הרגיע את התלהבותי ואמר לי "בייבי, אחרי המבחן נחפש. עזבי את זה עכשיו כי אין זמן". בכל פעם התאכזבתי, אבל הבנתי.
בסוף נגמרו כל המבחנים, הפרויקטים לעבודה, ימי ההולדת והכל. מצאנו דירה מתוקה, סגרנו חוזה ותאריך כניסה, ואפילו חגגנו עם אמא שלו בבית קפה. ההורים משני הצדדים נרתמו למשימה: הוציאו את הדברים מהבוידעם וקנו מתנות לרגל המעבר.
סגרנו שביום חמישי ניקח שנינו חופש מהעבודה וניסע לקנות כל מיני דברים לבית. בלילה לפני כן התחלתי להרגיש מוזר. הרגשתי שקוביות הטטריס, שנפלו בדיוק במקום מבחינתי, לא ממש נפלו בדיוק במקום מבחינתו. הנחתי לתחושה הזו ושכנעתי את עצמי שאולי זה רק העצבות שיש לי בלעזוב את ההורים.
חמישי בבוקר הגיע. התקשרתי אליו להעיר אותו, והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב, כי לא ישן כל הלילה. שכנעתי אותו שנעשה סיבוב קצר ונחזור. בלבי ידעתי שיש בעיה, אבל הנחתי לתחושה לחלוף. התקשרתי לחברתי הטובה, מיכל, וסיפרתי לה בדמעות על החששות. היא עודדה ואמרה, לכי, תהיי הכי חמודה ומבינה ותצלחו את היום הזה.
הוא בא לאסוף אותי, ואני באתי עטוית מסיכת אושר ואנרגיות. הגענו לחנות, וכלום לא הסתדר. "לא נורא מאמי", אמרתי לו, "נמצא במקום אחר". חזרנו לדירה עם פחות דברים ממה שחשבנו ושלחתי אותו לישון. העמסתי את מיכל והלכנו לסופר, מדסקסות לפרטים את קורות היום.
הרי כבר שמונה בערב, ואיפה הוא לעזאזל?
באמצע הקניות שלחתי לו SMS "איזה קורנפלקס בא לך?" הוא לא ענה, והנחתי שהוא בוודאי עוד ישן. חזרנו מהסופר והתחלתי לנקות, לסדר ולגרש מחשבות טורדניות, הרי כבר שמונה בערב, ואיפה הוא לעזאזל?
הטלפון שהגיע אחר כך היה ברור עוד פחות. "מאמי, אני לא יכול לעזוב עכשיו את הבית. בואי נחכה עוד איזה זמן. לא יודע מה יש לי. אני פשוט לא מסוגל".
אני בתגובה אמרתי, או יותר נכון מיררתי בבכי ובצעקות: "אני לא מבינה מה זה אומר? מה זאת אומרת? יש כבר אוכל במקרר. כבר ניקיתי פה הכל. מה עכשיו??"
הוא המשיך למלמל שהוא לא יודע ושהוא לא מסוגל עכשיו. הוא גם לא יודע לומר מתי יהיה מסוגל.
זרקתי הכל ורצתי חצי עיר אל מיכל
ניתקתי את הטלפון, התקשרתי למיכל ובכיתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי בטווח של השניות הבאות, שלא לומר דקות או שעות. הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. היא אמרה שתבוא לקחת אותי, סירבתי. לא יכולתי להיות יותר בדירה ההיא. זרקתי הכל ורצתי חצי עיר אליה.
היא הכניסה אותי למקלחת, כדי שאתעשת טיפה. נזכרתי שלמחרת צריכים היו לבוא הטכנאים לסדר את הטלוויזיה. שלחתי לו SMS על כך. הוא ענה ביובש, "תבטלי".
אני לא יודעת באיזה שלב נרדמתי על הספה הסגולה בבית של מיכל, אבל קמתי בשש בבוקר. אבודה. לקחתי את הדברים ונסעתי לבית של הוריי.
בבוקר שהגיע לא זכיתי לקבל תשובות, אלא בעיקר דממת אלחוט שנמשכה כשבוע. בשבוע הזה ניסיתי להבין בכל כוחי מה קרה. גייסתי את מיטב המוחות שהגיעו לביתי. אמא שלי קיללה, החברות היו המומות ואני ניסיתי לעשות סדר, בלעדיו. כל הפנטזיות על החיים המשותפים שלנו, על המיקרוגל ועל הכלב התנפצו בשיחת טלפון אחת, והאכזבה היתה מרה.
לקחתי את כל הדברים והעמסתי על האוטו, בוכה ומובסת
לא ידעתי מה קורה איתו או איתי או עם שנינו. יומיים אחר כך נסעתי לדירה, כמו גנבת במנוסה, לקחתי את כל הדברים והעמסתי על האוטו, בוכה ומובסת. מוזר איך לקח לי שעות לסדר, ואילו לפרק לקח רק עשר דקות.
כעבור שבוע התקשרתי אליו פעם נוספת, רועדת כולי, והודעתי לו שהדברים כבר לא בדירה, הקבלה על מה שקנינו נמצאת במטבח, למקרה שירצה לקבל את הכסף בחזרה, ושאם הוא לא הבין – נפרדנו.
הוא לא מחה, אולי קצת התנצל והיה קצת המום, אבל הוא לא נלחם עלינו, אפילו לא במילה.
עשרה חודשים אחרי, אני עדיין לא מבינה מה קרה שם. ההבדל בין אז לבין היום הוא שאני גם לא מנסה להבין מה קרה. סיימתי להאשים את עצמי ואותו. אני מודה לאלוהים שזה נגמר אז, ולא אחרי כן. אני מנסה ללמוד מהטעויות שלי, שלא הקשבתי לקולות ולא ראיתי את האותות.
נאיבית פחות, מפוכחת יותר ואופטימית מאי פעם, המשכתי הלאה.
