לא בכל יום מקפיצים את הבת שלך כיתה

בכל אחד מאיתנו טמונה שאיפה כמוסה שהצאצאים שלו ישאו בגאון את המטען הגנטי שלו, שעוד לא התגלה. את הכישורים שטמונים בנו אך עדיין לא יצאו לאור. תמיד ידעתי שאני מוכשרת עד כדי הקפצת כיתה. רק מה, לא תמיד למורה או למנהלת - הכישרון הטבעי לגלות מחוננים.

כמו כולם סיימתי בזמן ובגיל המתאים את לימודי, ולכן התרגשתי כשקיבלתי את הבשורה שבעצם תמיד חיכיתי לה: מקפיצים את הבת שלי כיתה!

"שמעת? מקפיצים את הילדה שלנו כיתה", נכנסתי הביתה, אפילו לא סגרתי את הדלת. עמדתי נרגשת, מגוללת את הרגעים הנפלאים שיחרטו במוחי לעד. הקוד הגנטי התגלה. הבת שלנו הוכיחה לעולם כי גנטיקה לעולם נשארת.

ברור, הילדה גאון

כשהמנהלת קראה לי לשיחה קצת נלחצתי. מה כבר עוללה הילדה? אני כבר מודעת היטב לתוצאות מעשיה בבית. קיוויתי שהיא חכמה מספיק כדי להסתיר את הנזקים בחוץ. מתברר כי היא חכמה הרבה יותר משחשבתי.

"שלום לך", קולה של רותי המנהלת חגיגי ביותר.

"הכל בסדר?" שאלתי בחשש מה.

"בסדר גמור. הבת שלך מדהימה", המנהלת המשיכה לחייך.

"כן?" הצפייה איימה לחבל בשלוות נפשי.

"תשמעי, רצינו להודיע לך, שלאחר בדיקה רצינית של כל הצדדים, מבחינה מוטורית, קוגניטיבית והתפתחותית, הבת שלך לא מתאימה לכיתה שלה. החלטנו, בהמלצת המפקחת, להעלות אותה כיתה".

ידעתי! תמיד ידעתי שאם לא אותי אז לפחות את הבת שלי. ניסיתי לשמור על ארשת שלווה, כאילו אינני מופתעת - הלא מי כמוני מודעת למעלותיה המיוחדות של בתי? "מה את אומרת? מה זאת אומרת 'בהמלצת המפקחת'?"

"תשמעי", המנהלת רכנה לכיווני וארשת חשובה נסוכה על פניה. "הבת שלך משיגה את כל בנות הכיתה שלה. היא פעילה באופן מעורר השתאות, תזזיתית ביותר ותמיד מגיעה איכשהו לכיתה הגדולה יותר ושם מתחברת עם כולם. היא פשוט מתאימה להם, לתוכניות שלהם, לצורת הלימוד, לעזרים ולמשחקים המצויים שם. המפקחת הגיעה השבוע ופסקה פה אחד, שאין לבת שלך יותר מה לעשות בכיתה הזאת. חבל עליה. היא תוכל להתקדם הרבה יותר בכיתה גבוהה ולמלא את פוטנציאל כישוריה, אבל כמובן אנחנו צריכים את אישורך". סיימה רותי המנהלת את דבריה.

"אהממ..." המהמתי לעצמי, מהורהרת משהו. "תשמעו, אי אפשר להחליט על רגל אחת. זאת החלטה הרת גורל וכבדת משקל. "בכל זאת, צריכים להתחשב בגילה. האם תסתדר עם גדולים ממנה? כל המחקרים מראים שלא מומלץ להקפיץ ילד כיתה, שכן גם אם הוא בשל מוטורית וקוגנטיבית, לא תמיד ברור אם הוא בשל רגשית ואולי עדיף להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות?"

"במקרה זה הטיעונים אינם תקפים", חרצה המנהלת. "בחנו את כל הצדדים ואף העלינו את שיקולייך. הבחירה נפלה מהר מדי. לאחר התלבטות של דקה ורבע הנהנתי ראשי לאות "כן".

הצצתי מבעד לדלת הכיתה לעבר בתי המחוננת ושאבתי נחת: איזו גאווה!

את כל זה סיפרתי לאבא שלה, שישב ועמל על הכנת הרצאה לתלמידים שלו. "אז אתה מבין איך הרגשתי? חלום שהתגשם, אתה מבין?" חזרתי על דברי.

"הי!" צעקת בהלה פרצה מגרוני לשמע הרעש המוזר מכיוון המטבח. "הבת היקרה. מה עוללה הפעם?"

"לכי תבדקי מה היא עשתה, המחוננת שלנו", הוא קטע את התלהבותי. בעודי מלקטת את שברי המדף מהרצפה, שמעתי את צחוקו מהדהד ברחבי הבית ומתקרב אלי.

"תגידי, איך הקפיצו אותה כיתה? היא בסך הכל בת חצי שנה", הוא נזכר לשאול, כשהוא לוקח מטאטא וגורף מספר שברים שהתעופפו לכל עבר.

"נו, אז מה?" תבעתי את כבודי האבוד.

"העיקר שמקפיצים אותה כיתה. המנהלת אמרה לי שיקפיצו אותה לכיתה של בני השנה!"

למה למהר?

זה קרה באמת. לפני כשנתיים וחצי הקפיצו את מימי המחוננת שלי כיתה במעון, והיום, כשאני מחזיקה בידי את פתקי הרשום לגנים ובתי הספר שנשלחו אלינו הביתה, נזכרתי בסיפור הזה. ולמה? כי אביבה נולדה בתאריך גבולי, וכאן באה ההתלבטות: האם להשאיר אותה שנה נוספת בגן או להעלות אותה לכיתה א'?

הגננת לא בטוחה שכדאי לה להישאר שנה נוספת בגן. הסייעת כן. "אין לה מה לעשות בגן שנה נוספת. היא בשלה לכיתה א'".

"תני לה לשחק עוד קצת. למה למהר? היא תלמד כל החיים שלה".

ואילו אני נזכרת בעצמי. תמיד הייתי הגדולה בכיתה וזה הפריע לי, משום מה. אז למה שאגרום לבת שלי כאב דומה?

"עדיף להשאיר. היא תהיה בשלה יותר. את רוצה שהיא תיכנס למעגל של לחץ, לימודים, שיעורי בית? תני לה להנות מן הילדות", אומרים המומחים ולעומתם מומחים מסוג אחר: "כדאי להעלות אותה. היא שיחקה מספיק. הגיע הזמן ללמוד ולא תהיה לה שום בעיה". כל מאבחן ושיטתו, והילדה הקטנה בתווך.

הילדה לוקחת החלטה

כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בצומת דרכים, בלי לדעת היכן לפנות בשבילים? אני דווקא רוצה לשמוע בקול דעת המומחים האומרים שכדאי להעלות את הילדה לכיתה א' כדי להגשים חלום ישן שלי. אופס, רגע! האם אני הופכת את הבת שלי למשאלה כמוסה שלי שתתגשם? האם מותר לי לעשות לה את זה? האם היא תשלם מחיר?

ואולי יתברר שצדקתי וצדקו המומחים שסבורים שחבל על שנה נוספת בגן? ואולי לא? התיאוריות משתנות מדי עשור. אני מביטה באביבה, שסופרת את הימים עד לגמר החופשה וזוכרת את ההתלבטות שהיתה מנת חלקנו עד לא מזמן - איך היה קשה לי להחליט מה טוב לילדה. קל לי להחליט מה טוב בשבילי.

"נשאיר אותה עוד שנה", קובע הפרטנר. כמנהל בית ספר שם לב כי ילדים שמגיעים בשלים גם מבחינה רגשית, רמת ההצלחה שלהם גבוהה יותר. נוח לי להפיל עליו את אחריות ההחלטה, אבל אולי אסור לי?

"למה שתסיים את הלימודים שלה שנה מאוחר יותר? ומה אם תרצה להוציא תואר ובמקביל להקים משפחה? למה שלא נעזור לה להגיע ליעד מהר יותר?"

ובעוד אנו דנים בסוגיה, אביבה מתקרבת אלינו בעיניים בורקות, ומבלי משים החליטה:

"אבא! אמא! תקנו לי את התיק של דורה (שוב פעם דורה?) אני רוצה ללכת איתו לגן חובה!"

מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.