נאחז בציפורניים

אחרי יותר מ-20 שנה של עשייה מוזיקלית מופלאה, טרנט רזנור כבר לא דופק את הראש בקיר. האיש המוכשר עם העיניים החודרות והמבט הרציני, יושב בחדר קטן מאחורי הבמה המרכזית בפסטיבל "זיגט" בבודפסט עם בקבוק מים לידו, ונראה כמבוגר האחראי בטיול השנתי. רגע לפני שהוא כובש את הבמה מול 50 אלף איש, הוא שופך את כל מה שעל ליבו.

"Year Zero", האלבום החדש של "ניין אינץ' ניילז", הגיע בעיצומו של מהפך אישי בחייו של רזנור. ב-5 בספטמבר הוא יגיע גם לישראל, יחד עם הלהקה האימתנית, להופעה בגני התערוכה בתל-אביב במסגרת orange music. מאחורי הקלעים רזנור נראה רגוע ושלו. כשהוא מדבר, הוא נינוח על הספה שבחדר הקטן, וכל מילה שהוא מוציא לחלל אוויר, כמו המוזיקה שלו, היא מדוייקת וכבדת משקל. גם אם מדי פעם הוא זורק בדיחה או שתיים, או כשהוא משחק במכונות פינבול מחוץ לחדר, אי אפשר שלא  להבחין ברצינות התהומית שמשתלבת יחד עם הרוגע שלו. על הבמה, הוא כהרגלו נשאר רציני, אבל הרוגע נעלם כלא היה. רזנור והלהקה מתפרעים, משתוללים ושוברים את הבמה בתוך הצלילים הכבדים והבסים שנכנסים לעצמות.

שנים רבות נחשב רזנור לסוג של אאוטסיידר בתעשיית המוזיקה. היצירתיות ומוזיקת האינדסטרייל המאתגרת והאפלה שנשפכה ממנו במהלך השנים, נחשבה בעיני רבים, ובצדק, למעוררת השראה, ייחודית, ומדויקת להפליא. זה בא לידי ביטוי גם באלבומים של "ניין אינץ' ניילז", גם בהופעות הענק וגם בעבודתו כמפיק של מרלין מנסון ואמנים אחרים. אבל הדרך אף פעם לא היתה קלה. בתוך כל המוזיקליות הבלתי פוסקת, גם הדיכאון, הטירוף וגם כמעט המוות, הופיעו מעבר לפינה.

"תמיד הייתי כמה דרגות מתחת למאניה דפרסיה, גם לפי הרופאים", מספר רזנור ל-ynet על התקופה הקשה שהגיעה בשנות התשעים, "בנוסף לכך, אני לא ממש טוב במצבים חברתיים. אז הקמתי להקה ובה אני יכול להוציא החוצה את הרגשות שלי, ולהפוך אותן למשהו בעל יופי. אבל באותה העת זה גם קשה, והייתי חושב: 'במילא אף אחד לא רוצה לשמוע את המוזיקה שלי'. אף פעם לא הרגשתי כל כך נוח בתפקיד הזה. כשאני נשאר לבד עם עצמי והכלים שלי, אני יכול לומר לעצמי שכל מה שאני עושה זה לא טוב. הייתי אומר: 'איך אני פאקינג אכתוב שירים חדשים? אני לא כזה טוב'.

רזנור על הבמה בזיגט. "לא מרגיש בנוח"

כשהגיע אותו הרגע, רזנור החליט לעשות צעד ולהקשיב לכל מה שאמרו לו. כי ללא ספק, הוא כבר לא ידע על מה הוא מדבר. "הייתי אומר לרופאים: 'אתה לא מכיר אותי, אני שונה מאחרים', אבל זה לא היה נכון, הייתי בדיוק אותו דבר כמו כל קבצן ברחוב, רק שלי היו כמה שנים עם מזל", הוא נזכר, "נמאס לי. אחד הדברים שאמרו לי זה לקחת פסק זמן, לנוח, במקום לרדוף אחרי משהו שלא קיים. אז עשיתי את זה, לקחתי כמה שנים הפסקה ורציתי לראות אם אני יכול לשרוד כבנאדם ולאהוב את עצמי מחדש, והצלחתי.

יכול להופיע גם כשהוא פיכח 

מציאות חילופית

לאחר הדרך הארוכה של "With Teeth", רזנור, אדם חדש, החל לעבוד על "Year Zero", האלבום בעקבותיו הוא גם מגיע לארץ ביחד עם המוזיקאים האדירים: ג'וש פריז, ג'ורדי ווייט, ארון נורת' ואלסנדרו קורטיני. מלבד היותו אלבום מצוין, מה שהגיע יחד איתו הדהים תעשייה שלמה. רזנור יצר מיתולוגיה שלמה שמתארת את האלבום ושתל אותה כרמזים וצפנים נסתרים  באתרי אינטרנט, בתאי שירותים בהופעות של הלהקה, בתחנות רדיו ועל חולצות.

"ניין אינץ' ניילז". בדרך לישראל

כדי להבין את כל מה שהתרחש במהלך הזה, צריך כמה ימים של הקשבה. אבל רזנור מסביר בקצרה: "כתבתי את האלבום עם סיפור, אבל לא ידעתי איך להעביר את הסיפור בצורה הטובה ביותר. חשבתי אולי להוציא אותו כספר, או לכתוב אותו בתוך דפי העטיפה של האלבום, אבל זה לא הרגיש נכון, וגם אף אחד לא קונה דיסקים בימינו".

זה בסדר לגנוב מוזיקה

"פ'אק דם", זו הגישה המוצקת של רזנור שהתגבשה בזמן האחרון כלפי חברות התקליטים הגדולות. עשרות אלבומים מאחוריו, אבל היום, עם מבט לעבר העתיד, רזנור רואה את הדברים אחרת לגמרי.

"בשנים האחרונות הרבה יותר קל להגיע למוזיקה", הוא מסביר, "האנשים מורידים אותה בבית, קונים אותה און ליין אבל תעשיית המוזיקה נשארה מאחור בנושא הזה. פעם הייתי מתפרנס ממכירת דיסקים, אבל היום כבר אף אחד כבר לא קונה אותם. אני עדיין יכול להתפרנס, אני פשוט אצטרך להופיע יותר ואולי למכור עוד כמה חולצות טי שירט.

"חברות התקליטים לא רוצות ללכת בלי קרב, אז המוות שלהן לא ממש יעציב אותי. בכל מקרה לא הרווחתי הרבה כסף ממכירות אלבומים. אם קנית אלבום שלי ב-10 דולר, אני אולי אקבל 40 סנט. וזה במקרה שהחברה אכן תשלח לי את הכסף. התקליט הבא שאעשה זה התקליט האחרון שאני חייב לחברת התקליטים על פי חוזה. אחרי זה, אני כבר לא שם זין".

"אם אתה רוצה לתמוך בי אז בוא להופעות"

"כשהאלבום החדש יצא, בחברת התקליטים סיפרו לי שהם חושבים שהוא יימכר ב-300 אלף עותקים בשבוע הראשון. אבל האלבום מכר חצי מהכמות הזו, ומצאתי את עצמי מעוצבן כי אני יודע שהגענו להרבה אנשים, ואני יודע שלהרבה אנשים יש את האלבום על האיי-פוד שלהם. אני לא יכול להילחם בזה, ואני חושב שזה בסדר לגנוב מוזיקה ואני אומר את זה בלב שלם, כי גם אני גונב מוזיקה.

"אם האלבום של הלהקה שאני הכי אוהב יגיע היום לאינטרנט, אבל אני אצטרך לחכות חודש כדי לקנות אותו בחנות - אני אגנוב אותו. ואני אנסה לזכור לקנות אותו כשהוא יוצא, אבל לפעמים אני לא עושה את זה. ואני לא רוצה לקנות את האלבום ב-iTunes, כי האיכות פחות טובה. אז 'פ'אק דאט'. אם אתה רוצה ליהנות מהמוזיקה, אז תשמע אותה, אם אתה רוצה לתמוך בי אז בוא להופעות או שאולי תקנה טי שירט".

כבר לא מחפש לשבור את החוקים

בעבר סיפר רזנור שהחל לעסוק במוזיקה ברצינות בתור ילד כי רצה לפרוץ מתוך העיר הקטנה שבה גדל. "גדלתי בעיר קטנה ומחורבנת (מרסר, פנסילבניה, א.ב) שלימדה אותך להאמין שהעולם האמיתי נמצא במקום שאליו אתה לא יכול להגיע, ושהגורל שלך מסתכם בעבודה בתחנת דלק במורד הרחוב, או אולי בקריירה צנועה וריאליסטית".

ואתה חושב שהשגת את כל מה שחלמת עליו? ובמבט לאחור, יש משהו שאתה מתחרט עליו?

"אני לא מתחרט על שום דבר. הלוואי שלא הייתי מבזבז כמה שנים מהחיים שלי כשיכור. אבל זה הפך אותי למי שאני, ואני שמח מזה. וגם הלוואי שהייתי בן 30, אבל אני בן 42.

"תמיד ידעתי שאני אוהב מוזיקה, וברגע שנחשפתי למוזיקת רוק, ידעתי שלכתוב

ולבטא את עצמך יכול להיות הדבר הכי קול בעולם. לחיות ללא חוקים, להתפרסם. האגו שלי גם התעצב באותו הזמן. אבל לא הייתה דרך להגיע לשם. לא היה לנו כסף או קשרים, אז פרשתי מבית הספר, ויתרתי על הרעיון של קריירה נורמלית. זה היה סיכון, לראות מה קורה אם אני באמת אנסה. אחרי כמה שנים של מחייה בעוני וכמנקה של בתי שימוש באולפני הקלטות, דברים החלו לבוא.

היית יכול להגדיר את עצמך כ"רוק סטאר"?