גוש אמונים

הקול של גוש הוא מהסוג המובהק והמוחצן שצועק "תאהבו אותי (רצוי מאוד) או לא (בעיה שלכם), ובכל מקרה אני כאן כדי להישאר". הוא עשיר במובן יכולותיו המגוונות ועומקיו, אם כי נסחף לפעמים למחוזות שנשמעים מאנפפים. גוש יודעת להגיש שירים ומיומנת בהמחשתם באמצעות קולה, ובמובן הזה היא שחקנית לא פחות מאשר זמרת. והיא משתמשת בשלל אביזרים צליליים כמו ה-"אה-יה-יי" הגדוש בשיר "אתה תחזור", וביכולת המרשימה שלה לעבור בין חזק לחלש ולהיפך.

לעיתים היא דרמטית מדי, למשל בשיר "הסליחה ואני", שעיבודו העשיר, אפוף כלי המיתר והנשיפה, מנפח אותו למרות שדווקא צמצום עשוי היה לקרב אותו יותר למקשיביו. כך גם הפסנתר של שלומי שבן, שאומנם מלווה יחידי את השיר "שיהיה לך טוב", אבל הדומיננטיות שלו מתמגנטת לתיאטרליות המופרזת של גוש ואין מי שימתן אותם. ובכלל, כישרון המשחק של גוש לא מאפשר לדעת אם היא "באמת" או "בתפקיד".

שירת יתר

באלבום הבכורה שלה גוש היתה כאמור תחת חסות פלדמן (טקסטים) ובלוך (לחנים והפקה), והתוצאה היתה אחידות סגנונית במובן הטוב של המושג. באלבום הנוכחי היא נפתחת לכותבים נוספים ולמפיק חדש, ניר אוורבוך. היתרון של הצעד הזה הוא גיוון, והחיסרון - התפזרות. השירים שונים ברמתם, לא ברור לאן הם הולכים, אבל בכל מקרה, הם לא תמיד הולכים ביחד או נדבקים זה לזה.

רובם מלאי כוונות טובות ברמה הצלילית והמילולית, ופה ושם יש בהם רעיונות נחמדים. למשל, בשיר "לראות את האור" שמנסה להחזיר את הביטוי הזה למשמעותו המקורית המילולית, ובו גוש שרה בשקט וברכות, נטולת מניירות. ועדיין בחלק מהשירים יש משהו לא לגמרי "חלק". אולי בגלל עיבודיות יתר, שירת יתר ומאמץ יתר. מעטים מתוכם מתרוממים לגבהים שמהם לא נופלים. אבל דווקא אותם בודדים ("גם אני הייתי שם", "קופסה ביום" של אריק ברמן, הדואט "קור אחרון" עם אנטון קוצ'ר ו"לא שרע לי" החמוד) מעוררים את הציפייה לאלבום הבא, בתנאי שגוש תמשיך במגמת ההתקדמות המבורכת שלה.

• "הסליחה ואני", אפרת גוש, אן. אמ. סי