האבולוציה של דארווין: האיש מאחורי התורה

בשבועות הראשונים של שנת 1837, צ'ארלס דארווין היה בחור צעיר ועסוק, המתגורר בלונדון. הוא היה שאפתני, ערני מבחינה אינטלקטואלית לאחר תקופת בחרות רדומה, נרגש מההזדמנות שנקרתה בדרכו, והחל לבנות את חייו. עדיין לא תפס את מלוא היקפו של הרעיון שצמח בקרבו. ב-12 בפברואר הוא חגג את יום הולדתו העשרים ושמונה.

רק באוקטובר שעבר שב דארווין ממסעו סביב העולם באוניית המחקר ביגל. הוא שמח לעמוד שוב על קרקע מוצקה, ולהלך על מרצפות שלא התנודדו עם הגלים. במשך המסע, שמלכתחילה נועד להימשך רק שנתיים או שלוש אך בסופו של דבר נמתח על פני מחצית העשור, הוא השתנה באופן קיצוני: מבּוֹגר קמברידג' לא ממוקד שלמד לימודי דת, בעל תשוקה של ג'נטלמן לציד ציפורים והתלהבות של אספן לחיפושיות נדירות, הוא הפך לחוקר רציני של גיאולוגיה ותולדות הטבע.

אפילו אביו שהתאלמן, ד"ר רוברט דארווין הנרגן וכבד המשקל, הבחין בהבדל. הדוקטור גער בו פעם על היותו צעיר עצל ורודף שעשועים, המתעניין רק בציד ציפורים ובלכידת עכברים, שימיט "חרפה על עצמו ועל כל משפחתו". אך עתה שמו של צ'ארלס כנוסע-חוקר הלך לפניו והגיע עד לאנגליה, ואבא נרגע. כשראה אותו לראשונה לאחר המסע, פנה ד"ר דארווין אל אחיותיו של צ'ארלס ואמר: "הביטו, צורת הראש שלו השתנתה למדי". גם אם לא היה זה נכון מבחינה פְרֶנולוגית, זו הייתה מטפורה מוצלחת. צורת המחשבה שלו השתנתה. היא עתידה הייתה להשתנות בקרוב אף יותר.

לאחר ביקור קצר עם אביו ואחיותיו בבית המשפחה בשרוסברי (עיירה בגודל בינוני במחוז שְרופּשייר), ושהייה קצרה בקמברידג' בחברת חבריו הוותיקים מתקופת האוניברסיטה, הגיע דארווין לעיר הגדולה ושכר חדרים בבית ברחוב גרייט

מרלבורו, במרחק הליכה ממוסדות מדעיים חשובים כמו החברה הזואולוגית והמוזיאון הבריטי. הוא שנא את לונדון, את הערפיח וההמולה הדיקנסיאניים שבה, אך עמדו בפניו מטרות שלמענן היה עליו לסבול זאת. ימיו היו עמוסים בעבודות מעקב הקשורות ביבול המדעי שהביא איתו מהמסע בביגל.

יבול זה כלל עובדות, רשימות ורעיונות, אך גם פרוות של יונקים, עורות של עופות, זוחלים ודגים כבושים, צמחים מיובשים ומאובנים. הוא שלח הביתה תיבות, חביות ובקבוקים מלאים במינים שונים שאותם אסף בדרום אמריקה במשך השנים שצוות האונייה חקר שם, והביא איתו מינים נוספים, שרבים מהם נשלחו עתה למומחים לצורך זיהוי ומחקר.

כשהפליג באונייה ביגל כידידו של הקברניט וכחוקר טבע לא רשמי (היה בסיפון האונייה חוקר טבע אחר, רשמי יותר אך נלהב פחות, שפרש בהתקף של קנאה), היה דארווין אלמוני בקרב הקהילה המדעית; אך הוא הוכיח את עצמו כמוכשר ביותר. מלאכת האיסוף הפורה שלו באתרים אקזוטיים ומכתביו שהצביעו על אבחנה חדה נודעו בחוגי המדענים עוד טרם הגיע הביתה. הוא נחשב למדען מוכשר ומבטיח, והמינים שהביא התקבלו בברכה.

ריצ'רד אוון, מומחה לאנטומיה בקולג' המלכותי לרופאים מנתחים (Royal College of Surgeons) הסכים לסקור את מאובני היונקים. ג'ורג' ווטרהאוס, אוצר של מוזיאון, קיבל על עצמו את היונקים החיים ואת החרקים. ג'ון גולד, אורניתולוג מכובד, יטפל בציפורים. תומס בל, רופא שיניים שהפך לפרופסור לזואולוגיה, קיבל את הזוחלים. דארווין עצמו החל בינתיים לכתוב ספר. היה זה צעד גדול מבחינתו, שרמז על רמה חדשה של ביטחון בתצפיות שערך ובדעותיו. תארו לעצמכם, ספר. כן, משום שהוא ראה דברים שרק מעטים לפניו ראו. בקפידה רבה אסף רשמים ונתונים. תהיה זאת תערובת של סיפור מסע, של תיאור דיוקן תרבותי, של גיאולוגיה, ושל חקר הטבע שאותם ישאב מיומן המסע שלו.

הספר עוד לא נכתב, אך חוזה עם מוציא לאור כבר נערך מבעוד מועד; מי שדאג לכך היה רוברט פיצרוי, קברניט הביגל, אדם מוכשר מאוד אך רגזן, אריסטוקרט ולא יציב. המסע שתוכנן לשנתיים ארך בסופו של דבר חמש שנים בשל הפרפקציוניזם של פיצרוי, יחד עם נסיבות נוספות שסיבכו את העניין. עתה רצה הקברניט תיעוד מרובה-כרכים של מסעות המחקר האחרונים של הספינה, ושמח להשחיל את ספרו של דארווין לתוך החבילה. פיצרוי עצמו אמר שיכתוב גם הוא כרך, אם אי-פעם יתפנה לכך. דארווין החל לכתוב והשקיע בכך מאמץ רב, מאותגר על-ידי הסיכוי שיהפוך לסופר שספריו מתפרסמים.

יומן הביגל היה החומר העיקרי שלו, אך הוא רצה להוסיף שטף סיפורי, רעיונות אחדים, ומעט ליטוש. הוא גילה לחברו מקמברידג', ויליאם דארווין פוקס (שגם היה בן-דודו מדרגה שנייה), ש"כתיבה היא עבודה קשה ומתישה ביותר". אך היה לו יתרון אחד שהפך את המטלה לקלה יותר: קצבה שנתית גדולה למדי מאביו. הוא היה משוחרר מחיפוש עבודה להשלמת הכנסה, לפחות בינתיים.

רבים ביקשו את חברתו: הוא שב ממסע עם סיפורים באמתחתו, וגם היה רווק מבוקש. לזמן-מה, מצב זה התאים לו. צ'ארלס לָאיֶל, הכוכב העולה מבין הגיאולוגים האנגלים, שסִפרוֹ בן שלושת הכרכים, עקרונות הגיאולוגיה, שינה את אופן החשיבה האנושית בכל הקשור למדעי כדור הארץ, קידם אותו בברכה כחבר חדש וכבן חסות. המתמטיקאי והממציא צ'ארלס באבאג' החל להזמין אותו למסיבות יוקרתיות. ארסמוס, אחיו המבוגר של דארווין, שלמד רפואה אך לא התכוון כלל לעסוק בתחום (ואף לא היה זקוק לעבודה, הודות לכספו של אביהם), כבר היה מוכר וידוע בעיר כנהנתן. הוא הזמין את צ'ארלס להתכנסויות הקטנות שערך בביתו שברחוב גרייט מרלבורו, וכך משך אותו אל תוך המעגל של אנשי שם, מעגל שכלל את הסופרת הפוליטית הארייט מרטינו ואת ההיסטוריון הסקוטי הזעפן תומס קרלייל.

בביתו של ליאונרד הורנר, מחנך ומדען נודע, חיכו בנותיו הרווקות לביקוריו של דארווין, אשר הגיע למטרות חיזור פעמים אחדות, אף כי פחות מכפי שמר הורנר היה רוצה. חרף העובדה שסעד עם פיצרוי את ארוחותיו, וחלק תא דחוק עם קצין ועם פרח קצונה, חמש השנים שבילה דארווין על סיפונה של הביגל היו שנים של בדידות, ובמשך החודשים הראשונים הללו

בלונדון הוא פיצה את עצמו על כך, והתענג על שיחות מלומדות סביב השולחן, על תשומת לב שהורעפה עליו, ועל חברת נשים.

בתמיכתו ובערבותו של לָאיֶל הוא נבחר לחבר במועדון היוקרתי אתנאום (Athenaeum Club) - באותה קבוצה שגם צ'ארלס דיקנס היה חבר בה, אם כבר מדברים על סביבה דיקנסיאנית - וזה הפך למקום המפלט שלו, שם יכול לסעוד בשקט ולקרוא עיתונים. הוא השתתף בפגישות של החברה הזואולוגית ושל החברה הגיאולוגית, ולעיתים אף הציג מאמר קצר בעצמו.

פעולות אלה לא האטו את ההתקדמות בעבודתו על ספרו. על סיפון הביגל הוא לימד את עצמו משמעת, כמו גם גיאולוגיה וביולוגיה לרוב.

ימים ספורים לאחר שהתיישב בלונדון, פגש דארווין את ג'ון גולד ושוחח עמו על מיני הציפורים שהביא איתו. גולד התעניין במיוחד בקבוצה של ציפורים שדארווין ליקט באיי גלאפגוס, הנמצאים במרחק של כאלף קילומטרים מהחוף המערבי של דרום אמריקה, בעת שהאונייה עגנה שם לזמן קצר בשובה מן המסע סביב כדור הארץ, בסוף ספטמבר ובאוקטובר של שנת 1835.

הציפורים הללו היו כולן קטנות וחומות, אך נבדלו אלה מאלה בצורת המקור ובגודלו. דארווין התייחס אליהן כאל מבחר מעורב של גדרונים, עבי-מַקור, זהבנים ופרושים, ולא טרח לסמן אילו ציפורים שייכות לאילו איים. היעדר הסימון התברר, במבט לאחור, כשגיאה מתסכלת.

אלא שבהיותו חוקר טבע במובן הרחב של המילה, שאינו מחויב לשום תיאוריה, הוא לא ידע מה בדיוק הוא מחפש. בינואר 1837, ארבעה חודשים לאחר שובה של הביגל, הוא שמע את גולד, בפגישת החברה הזואולוגית, מוסר דיווח ראשוני על קבוצת הגדרונים-עבי-מקור-זהבנים. הדיווח כלל הפתעה: כל אלה הם פרושים, כך אמר. בין אם המַקורים שלהם גדולים או קטנים, חדים או קהים, יש כאן תריסר מינים, קרובים מאוד אך נבדלים, והם מייצגים קבוצה חדשה ובלתי מוכרת.

בהתייעצות הפרטית שערך עם דארווין בחודש מארס, גולד אף הרחיק לכת: שלושה- עשר מיני פרושים, כולם בלתי מוכרים למדע. ולא רק זאת. בקרב קבוצה אחרת, שדארווין זיהה כציפורים חקייניות, גולד מצא שלושה מינים שונים של חקייניות: שלא כמו הפרושים, החקייניות הגיעו אל גולד עם תגים שעליהם רשומים שמות האיים שמהם באו. כיוון שבטבע היו הציפורים הללו מגוונות פחות, ופחות מעורבות זו בזו באורח מבלבל, דארווין הקפיד הקפדה יתרה באיסופן. יש משהו מוזר בחקייניות הללו, אמר גולד לדארווין. לפי התגים שלך, כל מין חי באי אחר.

היו אלה חדשות מוזרות ומרגשות. מין נפרד לכל אי, וכולם חדשים? האמירה הזאת אישרה משהו שדארווין לחש לעצמו בהערות האורניתולוגיות שלו בעת שהביגל הייתה עדיין בלב ים. האין זה מוזר, כתב, שסוגים שונים אלה של ציפורים, סוגים נפרדים אך קרובים זה לזה, הממלאים תפקידים דומים, חיים בנפרד על איים השוכנים בקרבת מקום זה לזה? אולי, בניגוד לדעה המקובלת על מקורן של כל צורות החיים, הם אינם אלא זנים שונים שמוצאם משותף.

אולי הם לא נבראו במובן הדתי של המילה – דהיינו, באמצעות מעשה בריאה אלוהי לכל אחד מהם בנפרד. אולי הם פשוט... קרו. "אם להערות הללו יש ולו הבסיס הקטן ביותר," אמר דארווין לעצמו בלבד, "שווה יהיה לבדוק את הזואולוגיה של האיים; כי עובדות אלה עשויות לערער את קביעותם של המינים".

הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. המינים אינם קבועים, ובאיים היו כמה מן הרמזים הברורים ביותר לכך.

בערך באותו זמן הגיעו אליו פיסות מידע נוספות המעוררות תהיות כחלק מדיווחים הקשורים למינים אחרים שאסף. בין המאובנים שדארווין הביא מיבשת דרום אמריקה, זיהה ריצ'רד אוון מספר מינים נכחדים וביניהם: עצלן קרקע, מין של ארמדיל ענק, וכן מה שנראה לו כקפּיבּארה ענקית. בעיני דארווין, כמו גם בעיני אוון, היה זה צירוף מקרים מוזר: צורות נכחדות המופיעות באותו אזור גיאוגרפי שבו מצויות גרסאות חיות של עצלן, של קפיבארה ושל ארמדיל. בפגישה הבאה של החברה הזואולוגית, שהתקיימה ב-14 במארס, הכריז ג'ון גולד כי מר דארווין גילה מין חדש של ציפור שאינה עפה, ננדוּ קטן(rhea), השוכן בדרום פטגוניה, בקרבת מקום לטווח התפוצה של הננדו הגדול יותר, שכבר היה מוכר.

גולד כינה אותו בשם Rhea darwinii . בינתיים, מצא תומס בל הבדלים בין האיגואנות השונות שהיו בכל אחד מאיי גלאפגוס. עתה נזכר דארווין במשהו שסגן המושל של האיים אמר לו על צַבי הענק: גם ביניהם יש הבדלים שניתן לזהות, ולשייך אותם לאי שהם חיים בו על-פי צורת השריון שלהם. דארווין חיבר את העובדות אחת לאחת ושאל את עצמו: מדוע? מדוע צורות הדומות כל-כך זו לזו, חיות או נכחדות, תימצאנה מקובצות זו לצד זו?

לא ניתן להצביע על המועד המדויק שבו הפך צ'ארלס דארווין לאבולוציוניסט. הוא לא השמיע את האאוריקה! שלו במכתב, לא מעל גבי העיתון, ואף לא בהרצאה נלהבת בפני אחת החברות המדעיות.

קטע מפרק מתוך הספר החדש "האבולוציה האיטית של דארווין – דיוקן אינטימי של צ'ארלס דארווין ותהליך התפתחותה של תורת האבולוציה" מאת דייוייד קוומן, בהוצאת אריה ניר.