עכשיו זה רשמי: טל, אתה לסבית
הזמן עובר, ולמרבה ההפתעה, הבחור עוד שם. בחודש האחרון, שעות הפנאי שלי נעלמו כלא היו, ובמקומן בא זמן איכות עם הבחור. בחודש אחד בילינו רק שלושה לילות בנפרד זה מזה. אני לא ממש יודע למה אני כל כך מבוהל מלהיות לסבית. בסך הכל, נראה לי שיש להן חיים די פשוטים ונעימים
בשבילי, התחלה של קשר היא תקופה הפכפכה למדי. אתה לומד להכיר את הבחור, מתלהב ונסחף לתוך היכרות חדשה ומבטיחה, ולאט לאט מגלה את הרבדים העמוקים יותר, אלו שלוקח זמן להכיר. כל דבר הוא הפעם הראשונה שלכם, ביחד: הנשיקה הראשונה, החיבוק הראשון, הלילה הראשון שלכם יחד, והבוקר שאחרי. הזמן עובר, ואתה מגלה דברים נוספים. חלקם מקסימים אותך, אחרים אולי אפילו מעצבנים. אבל כשזה-זה, כשהפרפרים מסתובבים בבטן והבאזזז ההוא מתנגן לך בלב, שום דבר לא מפריע, שום דבר לא מציק.
כשאנחנו פותחים דלת למישהו, מכניסים אותו לביתנו, לליבנו, ובהדרגה אל תוך חיי היומיום שלנו, זה יכול להיות קצת מפחיד. החשש הזה שמשהו עלול להתקלקל, שתעשה משהו שירחיק אותו, שהוא ייבהל פתאום, נמצא שם תמיד ברקע. אבל הזמן עובר, ולמרבה ההפתעה הבחור עוד שם, ופתאום יום אחד אתה תופס את עצמך מול המראה, מנקה את האוזניים, מחייך חיוך ענק ומבין שזהו - יש לך חבר.
בחודש האחרון, שעות הפנאי שלי נעלמו כלא היו, ובמקומן בא זמן איכות עם הבחור. בחודש אחד בילינו רק שלושה לילות בנפרד זה מזה, מה שנתן לנו די הרבה זמן להיכרות מעמיקה במיוחד. אם עד לפני כמה שבועות הייתי אטום בודד, רדיקל חופשי ומשוגע קצת, פתאום הפכתי למולקולה גדולה ומהודקת, פולימר אלסטי ומלא ברק. הכימיה המוזרה והלא מובנת הזו, שמחברת פתאום שני אנשים ברגע אחד, משנה את החיים ואת התפישות שלנו לגביהם, ובעיקר, גורמת לנו לחייך ולהרגיש שוב כמו ילדים בתיכון. יש אנשים שיודעים לנהל את הזמן שלהם בצורה יעילה ומיטבית, ופשוט מחליקים את הבחור החדש שלהם אל תוך הלו"ז. אני לא כזה, מה שגורם לחברים שלי להתלונן.
"אי אפשר להוציא את שניכם מהבית", רשף יניב באחת משיחות הטלפון שלנו.
"שכחתי כבר איך אתה נראה", התלונן אלון.
"אני מגיעה אליך הביתה ומחביאה את ה-KY עד שתפגשו איתי", איימה נויה.
"עכשיו זה רשמי: אתה לסבית", בישר לי ליאור.
מכל האיומים בחרמות ונידויים, דווקא המחשבה שהפכתי ללסבית היא זו שהפחידה אותי יותר מכל. לא שיש לי משהו נגד לסביות, חלילה, אבל בכל זאת, אני די מרוצה ממצבי הנוכחי. הרגשתי שהמשבר בדרך, וידעתי שאני חייב לעשות את הצעד. "יום שבת בבוקר, סוזאנה", הודעתי לכולם.
ישנו סביב שולחן יפה, הרוח הנעימה (?) של תל-אביב הלוהטת ליטפה את פנינו בערגה, וחבריי העליזים לא יכלו להפסיק לתהות אם המלצר הומו. אחרי שהחליטו שהוא כן, התעורר ויכוח חדש בשאלה "האם הוא פסיבי". סירבתי לקחת חלק בדיון, ובמקום זה פניתי לנויה ושאלתי אותה אם היא באמת חושבת שהפכתי ללסבית.
"כן", השיבה בלי לחשוב. "אני לא אתפלא אם תקנה שוב אופנוע כבד, תגלח את הראש ותתחיל לגדל שפם".
בוצ'ה, חברתי הלסבית הייצוגית, נהמה בעצבים. "ראית פעם לסבית שמנה, עם שיער קצוץ, רוכבת על אופנוע או נוהגת במשאית, שאוהבת לשחק כדורסל, מגדלת שיערות בבית השחי ומחזיקה בבית סטוק של תה צמחים?" שאלה את נויה. "זו סטיגמה! המצאה של תקשורת ההמונים", רשפה בוצ'ה והתכוננה לשלוף את פסק הדין – הגלייה לאי לסבוס, בלי שום חפץ שמזכיר אפילו זין.
בוצ'ה מבינה בנשים בכלל ובלסביות בפרט, או כמו שנויה מגדירה אותה בתוקף "רות וסטהיימר של מלקקות השטיחים".
"אני עברתי לגור עם שחלית רק אחרי חודשיים, למרות שטכנית גרנו אחת אצל השנייה בערך שישה וחצי שבועות קודם".
נויה חרחרה בבוז. "את לא לסבית אמיתית, אני אדווח עליך לקל"ף ואדרוש שתחזירי להן את הטוסטר!"
חברינו ההומואים, שסיימו כבר את הדיון הפורה (התוצאות: הוא הומו, ורסטילי-אקטיבי, עם זין מבטיח וטוסיק שווה), הצטרפו לשיחה בהתלהבות: "טל איתן, עכשיו זה רשמי. אתה לסבית".
"אז מה דעתכם על הקלטת של משה דץ והכבשה?"
האמת היא, שאני לא ממש יכול לומר למה אני כל כך מבוהל מלהיות לסבית. בסך הכל, נראה לי שיש להן חיים די פשוטים ונעימים. "מבחינה מוזיקלית, עדיף להיות לסבית", פלט עופר, וכולנו הפנינו אליו מבט משתאה. "להן יש את קורין אלאל ורונה קינן, ומה אנחנו קיבלנו? את עברי לידר, אהוב הפקאצות", הסביר. הרגשתי שבוצ'ה עולה על גדותיה והחלטתי להעביר נושא באלגנטיות: "אז מה דעתכם על הקלטת של משה דץ והכבשה?". הנושא החדש עשה את שלו, והארוחה זרמה משם בנעימים ובלי היתקלויות לסביות או אחרות.
כשחזרתי הביתה, לא יכולתי שלא לחשוב על הסטיגמות הרווחות, שגם אנחנו קצת מאמינים בהן לפעמים. אם כל ההומואים מחפשים רק סקס ונשארים בודדים עד סוף ימיהם, למה בכלל לטרוח? ומצד שני, אם את לסבית חרמנית, כנראה שאת במצוקה ממש קשה. שהרי ידוע שכל הלסביות מחפשות אך ורק קשר רציני, רצוי עם שניים וחצי ילדים, שלא לדבר על זה שאת יכולה לוותר מראש על הדיאטה.
העולם שאני מכיר, ממקור ראשון, שונה לחלוטין. אני מכיר לסביות רזות ושמנות, יפות יותר ופחות, גבריות ונשיות. יש לי חברים הומואים בחיים יחד כבר שנים ארוכות (12, טפו טפו טפו), ואחרים שמעדיפים לקפוץ ממיטה למיטה. יש לי חבר סטרייט נשוי ומאושר, ואחר, רווק הולל ושובב אפילו יותר מכל הומו חרמן שתמצאו בעיר הגדולה.
פתאום המרחב שלי נראה קצת ריק כשהוא לא שם
אז כן, חשבתי לעצמי, זה לא כזה נורא להיות לסבית. נכון שכולם מסתכלים עליך עקום כשאתה אומר להם שאתה ממש אוהב אותו, ושקנית את מברשת השיניים רק בשביל שיהיה לו נוח. אבל בסופו של דבר, זה נורא כיף לחזור הביתה אחרי יום סוחט בעבודה ובפקקים, רק כדי למצוא אותו שם מסטול לחלוטין מול הטלוויזיה, או רדום על הספה בסלון. זה לא משנה אם עבר רק יום, שבוע או חודש. איכשהו, זה מרגיש נכון. פתאום המרחב שלי נראה קצת ריק כשהוא לא שם, קשה לי להירדם בלי לחבק אותו, ואני מתחיל להתגעגע בשנייה שהוא יוצא לעבודה. כנראה שככה זה כשאתה לסבית.
באותו היום, כשהוא חזר מהעבודה, פתחתי את הדלת וחיבקתי אותו חזק. "מאמי, יש לי וידוי. אני לסבית", אמרתי לו. ברקע התנגן האחרון של יוּדית רביץ, וב-DVD המתין הסרט "פאקינג אמאל". לא עבר הרבה זמן ומצאנו את עצמנו בסלון, על הרצפה, בלי פאקינג אמאל (אבל דומה) ובלי יוּדית שכבר גמרה מזמן, ואחרי כמה שעות נשכבתי לידו מיוזע לחלוטין. "כנראה שבכל זאת, למרות הכל, אני עדיין די הומו", בישרתי לבחור.
"כנראה", ענה, "בעניין של עוד סיבוב?"
