אין סקס אחר
הסקס ב"Tell Me You Love Me", הסדרה הנועזת החדשה של HBO שעושה הרבה רעש, לא נועד לגרות אתכם. אם כבר הוא רק יוריד לכם את החשק. וזה דווקא משהו טוב, לפחות במקרה הזה
סקס במערכת יחסים הוא בעל פרצופים רבים. הוא יכול להיות אמצעי, כמו אצל קרולין (סוניה וולגר) ופלק (אדם סקוט), בניסיון הנואש שלהם להיכנס להריון, כשהתשוקה נבלעת מאחורי התועלתנות. הוא יכול להיות משתיק קול, כמו אצל ג'יימי (מישל בורת') והוגו (לוק פארל קירבי), שבמקום לדבר על הדברים מעדיפים לשכב אותם ולהאמין שיהיה בסדר. והוא יכול לא להיות כמו אצל קייתי (אלי ווקר) ודייב (טים דיקיי), שם הבעל משוכנע שזה לא משנה אם הם שוכבים או לא, כל עוד הוא אוהב אותה והוא אבא טוב.
קרולין ופלק. מנסים בכוח להיכנס להריון (תמונות מתוך האתר הרישמי)
תתפשטו בבקשה
הטיפול המאוד פרטני של הסדרה בסוגיית הסקס אצל זוגות בשלבים שונים של מערכות יחסים (לפני חתונה, אחרי ואחרי ילדים) מקבל חיזוקים מפתיעים בדמות זוג אשכים, שדיים לרוב, תקריבים על איברי מין וסצנות מין מהנועזות שנראו על מסך הטלוויזיה בשעות הערב, לפחות בסדרת דרמה ברשת HBO. זה כמובן גם מה שמעורר את כל ההדים.
אבל להתייחס לסדרה הזו כאל תוכנית על סקס זה לפספס את כל המהות שלה. הסקס לא פה בשביל לגרות אתכם, או לספק את יצר המציצנות שלכם. אם כבר הוא רק ידכא אתכם. סצינות המין בסדרה הן לא סקסיות במובן הפורנוגרפי של המושג, הן ארציות ועירומות.
נכון, רואים שם ציצים, אבל זה לא כיף. בטח לא בסצינה בה רואים זוג בסביבות גיל 70 מבצע מין אוראלי. אבל גם אצל הזוגות הצעירים משהו בהתנהלות כבד וטעון. כאילו המעשה הזה חופן בתוכו את כל מערכת היחסים, האינטימיות והאהבה שהפכה למובנת מאליה, אבל עדיין מחפשת אישורים לקיומה בדיוק בנקודה הזו.
קייתי ודייב. אהבה במקום סקס
הפרקים בסדרה מעט ארוכים מדי (60 דקות), מאוד בוטים מבחינה גרפית, אבל בהחלט מערערים. מערכות היחסים נראות כמו אצל כל אחד מהזוגות הסובבים אתכם, ואם לא תמצאו את עצמכם מזדהים עם סיפור המסגרת של אחד הזוגות, יהיו אלה הסצנות הקטנות שיעוררו אצלכם תחושת קלסטרופוביה.
אם יצליחו האמריקאים להתעלות מעל סצינות הסקס האו-אה-איזו-נועזות ולהסכים ללכת עם סדרה לא מתיפייפת, תיחשפו לסדרה כואבת, מציאותית וגם קצת תרפויטית. משהו שבהחלט אפשר והגיע הזמן להתמכר אליו, בין סיטקום אחד לשעשועון שאחריו. "Tell Me You Love Me" בחרה להתעסק בנושא לא הכי מקורי, אבל היא מצליחה לטפל בו בצורה אמיצה, בלי טיפה של איפור והכי קרוב לחיים שלנו. השאלה היא האם אתם מוכנים לראות את עצמכם ערומים על המסך.
לפנייה לכתב/ת 
