המלכה סופי

15 שנה מאז הצטלמה בישראל לסרטו של הבמאי הצרפתי אלכסנדר ארקדי, "Pour Sacha" על מלחמת יום כיפור, חוזרת הכוכבת הצרפתייה סופי מרסו ארצה עם הסרט "הנעלמת מדוביל", בו היא מככבת לצד בן זוגה, השחקן כריסטוף לאמבר. אחרי שנים בהן זכתה להכרה בינלאומית כשחקנית, "הנעלמת מדוביל", שמוקרן בימים אלה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, רושם התנסות שנייה של מרסו כבימאית בתחילת דרכה. "זה נשמע אולי יומרני, אבל המעבר לבימוי היה באמת טבעי. אני משחקת מגיל 16 ולאורך כל השנים כתבתי. חשבתי שהגיע הזמן להציג את החזון שלי. זו פריבילגיה אבל גם צורך", אמרה מרסו במסיבת עיתונאים שנערכה הבוקר בחיפה.

קשה היה שלא להתרשם מנוכחותה של מרסו. בניגוד לשחקנים רבים שנוטים להסתתר מאחורי הדימוי, מרסו אינה מפחדת

לומר בדיוק מה שהיא חושבת. היא עשתה את זה בעבר כשביקרה את הקולנוע הצרפתי העכשווי, והיא עשתה את זה גם הפעם שוב ושוב. בתגובה לשאלה איך התרשמה מסרטו של עמוס גיתאי, "התנתקות", שפתח את פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה אמש, אמרה מרסו: "אני חושבת שהוא פספס לחלוטין את הנושא. גיתאי במאי מוכשר מאוד, אבל משהו בסרט הזה משהו פשוט לא עובד. אני חושבת שהנושא הלך לאיבוד איפשהו בין הפרשנות של השחקנים לבימוי".

נקודת האור בסרטו של גיתאי לדבריה היתה דנה איבגי. "היא היתה השורדת היחידה בסרט", אמרה מרסו והוסיפה חצי מחמאה גם לשחקנית ז'ולייט בינוש, "היא שחקנית נפלאה, אבל לפעמים שחקנים הולכים לאיבוד בתוך תהליך העבודה. צריך לזכור ששחקן לא נמצא על הסט בשביל לפתור בעיות של תסריט. זה תמיד מעצבן אותי כשזה קורה". את הישירות של מרסו ניסה לאזן בן זוגה, לאמבר שאמר: "עסקי הקולנוע נוגעים בכל מיני סוגי קהלים ומי אנחנו שנשפוט? זו העבודה שלכם. האם נהניתי מהסרט של גיתאי? התשובה היא כן. האם זה סוג הקולנוע שלי? התשובה היא לא. גיתאי שם נושא מעניין על השולחן, נושא שנוגע במשפחה ושורשים".

אלו הם חיי

גם אם מדובר בסוגיה רכילותית מעניינת לביצת הקולנוע הישראלית, מרכז מסיבת העיתונאים עסק בכל זאת בתפישה הקולנועית של מרסו ובשיתוף הפעולה בינה לבין לאמבר. את סרטם המשותף שבמרכזו דמות פאם פאטלית מסתורית,

לשעבר שחקנית מפורסמת שנהרגה בנסיבות מסתוריות וחודרת לעולמו של חוקר משטרה מתוסבך, מגדירה מרסו כסרט אישי. "זו לא אוטוביוגרפיה אבל יש בו הרבה מהחיים שלי", היא אומרת ומסבירה, "כשחקנית אני עייפה מלהתבונן שוב ושוב בעצמי דרך הדימוי שנוצר לי. בסרט אני מדברת על בחורה שהזהות שלה נגנבה ממנה בגיל צעיר מאוד והמקבילה ברורה. גם אני מרגישה לפעמים שהזהות הפרטית שלי נגנבה ממני בגלל הפרסום. כשבגיל 12 אומרים לך איך לדבר ומה ללבוש בשביל שהדימוי יישאר כמו שהוא מיוצג על המסך, זה משאיר סימנים".

אז מה חשוב יותר ביקורות טובות או הצלחה בקופות? סופי מרסו נעה בחוסר מנוחה בכסאה כשהשאלה צצה ועולה. "ביקורות רעות זה דבר איום ונורא. התחושה שלי היא שאני כאילו תמיד מחפשת רק את הביקורות הרעות. זה מוזר, אבל הביקורות הטובות לעולם לא מספקות והרעות שוברות את הלב. אתם יכולים לפגוע באנשים, לגרום להם להעמיד את עצמם בסימן שאלה. לגבי המכירות, מבחינתי לראות אולם מלא של 400 איש, זו התרגשות אדירה. גם אם הצלחתי לגעת באדם אחד, עשיתי את שלי".

אחרי שעבדה עם רבים וטובים, ביניהם בעלה לשעבר, הבמאי הפולני אנדריי זולבסקי, ברטראן טברנייה, מוריס פיאלה, פרנסיס ז'ירו ומל גיבסון, הלקח שלקחה איתה בנוגע לעבודת הבימוי הוא אחד. "לאהוב יותר את השחקנים שלך ולא לפחד להתקרב אליהם זה הסוד", היא אומרת בפסקנות ומודה שבתחילת הדרך פחדה. "היה לי קל יותר להתמודד עם כל הצד הטכני, לא שהבנתי בו הרבה אבל היה בזה משהו פחות מאיים. עבודה עם שחקנים מתייחסת לנפש. בני אדם זה עניין מורכב ולכן שביר. למדתי שצריך לעבוד על דקויות", היא אומרת ומוסיפה, "שחקנים זה עם מאוד ילדותי. אם תדע איך לתפוס את הילד שבשחקן, הוא יפתח לך את הלב".