זה לא כ"כ נעים לראות משרד פרסום סגור
ההבדל הבולט בין סגירת משרד פרסום לבין כל עסק אחר, נעוץ בכך שפרסום זה עסק אמוציונאלי. לגינגי פרידמן התהפכה הבטן כששמע על סגירת משרד הפרסום ליניאל DDB
הרשו לי לפתוח בווידוי קטן. בכל פעם שאני שומע או קורא על משרד פרסום שמפסיד לקוח וותיק או חשוב, אני מרגיש צביטה בלב. ובכל פעם שמשרד פרסום נסגר, מסיבה זו או אחרת, מתהפכת לי הבטן. למה, בעצם? במה זה שונה ממשרד עורכי דין, ראיית חשבון או כל עסק אחר? אינני יודע, אבל מה שעובר על הפרסומאים הללו, מוכר לי היטב. עברתי הכל על בשרי.
הפסדתי לקוחות חשובים (וגם זכיתי באחרים), התחברתי עם שותפים (בתחילה טובים ובסוף פחות) ומכרתי את המשרד שהקמתי וניהלתי למעלה מ-25 שנה, לא מרצון ולא בחדווה. האמינו לי, אני יודע בדיוק מה עובר על עמיתי לשעבר, וזה לא נעים.
כשאתה מאבד לקוח וותיק שהיה לך חלק ביצירתו ו/או בגידולו ו/או בהצלחתו, אתה חווה תחושה עמוקה של שכול וכשלון. לא פחות. בנים גידלת ורוממת והם עזבוך לטובת מתחריך. זה לא דומה לאובדן לקוח בשום עסק אחר, כי כאן לא מדובר באובדן לקוח, כאן מדובר באובדן מותג שאתה קשור אליו נפשית.
התחושה קשה שבעתיים כשאתה נאלץ לסגור את המשרד שהקמת עם המון תעוזה, חזון ואמביציה, או גרוע מכך כשעליך לסגור את המשרד שאביך הקים ואתה פיתחת (וגם דרדרת). אני מודה לאל שההתנסות הזאת נחסכה ממני.
ההגיגים הללו צפו ועלו בי שוב עקב סגירתו של משרד הפרסום ליניאל DDB, אחד ממשרדי הפרסום הראשונים בארץ, שהוקמו בשנות ה-50 על-ידי שמעון ליניאל מדור המדבר של תעשיית הפרסום המקומית, שהעביר את מושכות הניהול לבנו אפרים, שפיתח וניהל אותו בכ-30 השנים האחרונות ובימים אלה הלך בדרכם של לא מעט בנים ממשיכים שלא זכו לקיים ולהעביר את המשרדים שהוקמו על-ידי אבותיהם לדור השלישי.
עוד אני מתייסר בסגירתו של המשרד הוותיק, עלה בדעתי שמשרדי פרסום מסיימים את דרכם בדרכים שונות ואף אחת מהן איננה נעימה. כנראה, שאין סגירות שמחות. יש משרדי פרסום שפושטים רגל (מעטים יחסית, לשמחתי) זה קורה תמיד, בגלל לקוח גדול שלא שילם את חובותיו ו"תקע" את המשרד עם הפסדים שהוא לא יכול לעמוד בהם.
יש משרדים ש"מתמזגים" עם משרדים אחרים, בדרל כלל מנקודת חולשה של אחד מהם. הם נבלעים ולא נודע כי באו אל קרבם. או ששניים מתמזגים בגלל חולשתם ומגלים, מהר מאוד, שהסיבות לחולשה לא נעלמו כי אם הוכפלו.
יש משרדי פרסום שמתאיידים לאיטם ויום אחד נסגרים, מבלי שאף אחד מרגיש שהם כבר לא כאן. זה קורה כשהבעלים מתבגרים ומתעייפים ומעולם לא ידעו או לא רצו להצעיר את שדרת הניהול של משרדיהם.
יש משרדי פרסום שכבר מזמן לא קיימים למרות שבעליהם עדיין לא יודעים זאת או מסרבים להשלים עם זה, והם ממשיכים לבוא כל יום למשרד ולעשות צורות של עבודה. ויש גם את אלה ש"זכו" לעשות אקזיט, מוצלח. חלומו הרטוב של כל יזם ישראלי. אלה הצליחו למכור את משרדיהם לאחת החברות הבינלאומיות הגדולות, תמורת הרבה כסף ולהיות "מסודרים לכל החיים".
אבל, האם הם באמת מסודרים? רובם, מוצאים את עצמם באמצע החיים, במיטב שנותיהם, ללא דאגות פרנסה אבל עם הרבה מאוד זמן פנוי שאין להם מושג איך ממלאים אותו.
אני חושב שההבדל הבולט בין סגירת משרד פרסום לבין כל עסק אחר, נעוץ בכך שפרסום זה עסק אמוציונאלי. אתה יוצר ומטפח מותגים שהם חלק בלתי נפרד ממך, אתה מאוהב במקצוע, ביצירה ובעשייה, כל קמפיין חדש ממריץ לך את האדרנלין, בטירוף. הלקוחות שלך לא משהו, אבל הטיפול במותגים שלהם הם סם החיים, עבורך.
אני לא בטוח, אבל אני מהמר שאין עוד עסק כל כך אמוציונאלי כמו משרד פרסום. ובגלל זה גם ההתייחסות לסגירתו היא כל כך רגשית או אפילו רגשנית.
ויש עוד הבדל גדול. בעוד בכל התחומים האחרים, עסקים נסגרים ועסקים חדשים נפתחים, כדבר שבשגרה. לעומת זאת, כמעט שלא קמים משרדי פרסום חדשים ולכן עם כל משרד שנסגר, קטנה התחרות וגדלה הריכוזיות. וזה ממש לא מבשר טובות לענף.
לסיכום, בפרוס השנה החדשה, לא נותר לי אלא לאחל שבשנה הבאה לא ייסגרו משרדים, יקומו משרדים חדשים, והרבה. הקטנים יגדלו, הבינוניים יתחזקו והגדולים כבר ידאגו לעצמם.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
