נדלקתי על המדריך בחדר הכושר
מעשה שלא עושים. מוצאת את עצמי מסתכלת ארוכות במראה לפני נחיתה במכון מיוזע שמתיימר לעשות אותי חטובה, ניסיון מגלומני משהו. פתאום בוחרת בגדים בקפידה, כבר לא החולצה ההיא הדהויה, ומבריקה שפתיים בוורוד חולמני - כמה תיכוניסטי מצידי. קראש על קוביות בצבע שוקו
"כלום... תגידי, אני יפה?" גיששתי.
"דברי, נו, העיניים שלך בוהקות".
על החיים ועל המוות, מלמלתי לעצמי, עלו עליי, אין טעם עוד להסתיר. "נדלקתי על מדריך בחדר הכושר", זהו. זרקתי לאוויר, מחכה שהאדמה תפער את פיה לבלוע אותי. איזו קלישאה מטורפת "אבל אני יפה נכון?" שאלתי.
מעשה שלא עושים. מוצאת את עצמי מסתכלת ארוכות במראה לפני נחיתה במכון מיוזע שמתיימר לעשות אותי חטובה, ניסיון מגלומני משהו. פתאום בוחרת בגדים בקפידה, כבר לא החולצה ההיא הדהויה, ומבריקה שפתיים בוורוד חולמני - כמה תיכוניסטי מצידי.
ידוע שאני מתוכננת לפעול קודם עם הראש בקיר
"זה חדר כושר", אני מסבירה לעצמי לאט מספיק כדי להבין, "תשאירי את המסקרה בבית!". אה כן, זה לא עוזר, ובכל זאת לובשת גופיה לבנה. כרגיל, חוכמה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. הרי ידוע שאני מתוכננת לפעול קודם עם הראש בקיר, אחר כך כבר מסתדרת, ובתרגום חופשי - פשוט בוכה לאמא בשקט. גיבורה של תסריט ידוע מראש: זה הולך להיגמר בסטוץ. הכתובת על הקיר, זה שאני נכנסת בו בהתנגשות חזיתית.
מעשה שלא עושים. "הכל בראש", אני משננת לעצמי בכל כוחי תוך כדי הספינינג, "הכל בראש. לא באמת קשה לי לפדל, כן, אנחנו כן מטפסים עכשיו על הר, לא באמת חם פה בטירוף, לא באמת שורפות לי הרגליים והגב לא מתחיל לכאוב, כן אנחנו כן יורדים עכשיו את ההר, אה וכן - אני גם לא באמת דלוקה על הבחור".
"בסך הכל בחור, יש עוד הרבה כמוהו. כולן מסתכלות עליו, עזבי, תהיי מיוחדת, למה לך?". מונולוג של בחורה חירשת עם הורמונים שמשתוללים בבטן ואנדרופינים שרוקדים סמבה. נראה אתכם עוצרים אותי. אני רצה במקום עכשיו.
מעשה שלא עושים. לא נדלקים על מלצרית, כמו שלא נדלקים על ברמן, לא אם זה הפאב הקבוע שלך, או חדר כושר במקרה שלי. אפשר לחשוב שהשאיפה להוריד את התוספות שנדבקו לגוף בחגים, מחיר חטאי הדבש, לא היתה תירוץ מספיק לביקורים יומיומיים. "הוא לא באמת נחמד אלייך, הוא נחמד אל כולן. תסתכלי!" (אני מדברת לעצמי הרבה, מסתבר) "הוא מחייך לכולן, הנה - גם את ההיא בפינה הוא שאל איך היא מרגישה. תתעשתי, הוא לא רומז לך שום דבר".
אבל אני רומזת לו. הוא לא יודע שאת החיוך שנתתי לו הרגע, זה עם העיניים הנוצצות, אני נותנת למתי מעט. הוא לא יודע שאני בכלל לא נותנת. מעניין, אם הוא היה יודע, אולי הוא לא היה מתעניין בשלומי מלכתחילה. בחור של סטטיסטיקת סטוצים. ואני עוד בחורה מחייכת, דרמה- גירל שמחפשת להתרגש.
למה? למה הוא חייב להיות נחמד?
אבל הנה המבט הזה שוב. כרגיל, חשבתי שאני יודעת לזהות מבט כשאני רואה אחד. למה? למה הוא חייב להיות נחמד? ייסוריה של סינגלית במלכוד מחפשת איך ללכוד את העיניים שלו שוב ושוב ושוב. יש. הצלחתי. הוא בא לשאול מה נשמע. "לאאאאא!" עכשיו אני כבר צועקת "תרימי את הראש! מה את עושה?! מה את נבוכה עכשיו?!"
אין, אין תקנה אין.
אז מנסה להחזיר לעצמי את העשתונות, נזכרת שלא ממש רוצה להיות אחוז סטטיסטי של גוש שרירים מיוזע. מנסה להשתכנע בזכות קולה של סטיגמה בוטה: הוא מאמן כושר ואני מזל תאומים, איך הוא יאתגר אותי במילים וייתן לי פייט של שיחה? הרי תמיד נאחזתי באסטרולוגיה. יותר מדי בנות מכרכרות סביבו תמיד, הוא לא צריך דווקא אותי. הן כולן מעלות לו את האגו כל שעה, למה לתת לו לרמוס דווקא את האגו שלי? הוא בטח מכור לגוף שלו ומודד כל חלבון שנכנס, הוא עוד עלול לבדוק כל פחמימה שתכנס לי לגוף. למה לי?!
אני נבהלת כמעט מספיק.
אבל לא מספיק. מצידי נכנעתי לקול ההיגיון, אתם יכולים לקרוא לו הורמונים. הוא נראה בחור נחמד ובלתי מזיק בעליל, זו בטח עוד עבודת סטודנטים שהוא מחזיק, או תחביב, או תחביב שהפך למקצוע - ומה רע בלהפוך את התחביב למקצוע? לא רע בכלל, אפילו מיוחד. כן, הוא כנראה מיוחד. זהו, החלטתי. המסקנה היא אחת: ברור שאני צריכה בגדי ספורט חדשים. כמה שיותר צמוד יותר בריא.
כשחושבים על זה בעצם קיבלתי את מה שביקשתי - פרפרים. ואם קוביות בבטן כבר לא ייצאו לי משום שיעור פילאטיס, אז שלפחות ייצא לי בחור אחד. אחרי כל המאמץ הזה, אני בטוחה שהרווחתי את זה בכושר.
