שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    באנגלית זה נשמע יותר טוב

    יותר ויותר להקות ישראליות שנחשבות כאן לשוליים, זוכות להצלחה רבה בחו"ל. הן מוחתמות בחברות התקליטים הגדולות ביותר, מופיעות בפסטיבלים בעולם ומוכרות אלפי אלבומים. אז למה דווקא בבית שלהן, ממשיכים להתעלם?

    יולי 2007, חמסין. למועדון הבארבי בתל-אביב נכנסים עוד ועוד אנשים. חצי שעה לפני תחילת המופע המקום מפוצץ בקהל, כמעט אלף איש, ואין לאן לזוז. המופע מתחיל בכל הכוח ומילות השירים כלל לא נשמעות מהרמקולים אלא מהקהל האדיר שבמקום. לא, לא מדובר במופע של נינט, אפרת גוש או אריק ברמן. על הבמה עומדת להקת "אורפנד לנד" ובמשך כמעט שעתיים הקהל לא מפסיק לצאת מגדרו.

     

    בנוסף לקהל מעריצים אדיר בארץ ובעולם, הכולל גם מעריצים רבים ממדינות ערב, הלהקה חתומה בחברת הענק "סנטצ'רי מדיה" ובמשך שנים מופיעה ברחבי העולם, כשמאחוריה מכירות תקליטים רבות. את אלבומה האחרון "מבול" מכרה בארץ בכ-5,000 עותקים. 


     

    "בצפר" והקהל. על הבמות עם הגדולים ביותר בעולם (צילום: אור אלתרמן)

     

    להקת המטאל "בצפר" גם היא חתומה תחת חברת ענק – "רודראנר" ובשנים האחרונות הופיעה על במות בעולם עם גדולי המטאל. "יוסלס איי.די" הוציאו אלבומים בחברת הפאנק-רוק הגדולה "קונג פו", טיילו בעולם במשך שנים, יצרו היסטריה ביפן, וצברו מעריצים רבים. "סיילם", להקת המטאל הוותיקה בישראל, מכרה תקליטים רבים באירופה והייתה חתומה כבר תחת כמה חברות מכובדות. את האלבום האחרון הם הוציאו בלייבל הצרפתי "סיסן אוף מיסט".

     

    להקת הפאנק-רוק "מאן אלייב" חתמה באחרונה חוזה על שני אלבומים עם שלוחת פאנק-רוק של וורנר העולמית. "דיסטורטד" הקליטו את אלבומם בשוודיה, חתומים בחברת "קנדל לייט" ומופיעים גם הם מעבר לים. גם "קרוספייר", הרוקרים עם שיק האייטיז, חתמו לפני כחודש בחברת "פאריס רקורדס".

     

    אז איך זה שרובכם לא מכירים את השמות האלה? כי בעוד שלהקות מטאל ופאנק-רוק מגיעות ליעדים שגם להקות אמריקאיות ואירופאיות חולמות עליהם בלילות, המדיה והתעשייה בישראל מעדיפות להתעסק בייצוג כושל כזה או אחר באירוויזיון. השאלה היא למה למרות כל התהילה, ההצלחה המקומית והבינלאומית וכמות ההחתמות המפוארת, תעשיית המוזיקה, ובראשה חברות התקליטים והתקשורת, בוחרות שלא לאמץ לחיקן את הלהקות האלה?

     

    עניין של מספרים

    "האנשים מחברות התקליטים לא מסתובבים מספיק בשטח, וזה לא אשמתם", חושב גיא כרמל, גיטריסט להקת "יוסלס איי.די"', "האמנים היחידים שאפשר לייצא לחו"ל הם אמנים ששרים באנגלית, ומכיוון שאין בהם כל כך עניין בארץ, אז חברות התקליטים בכלל לא מגיעות לשלב הראשוני של בדיקה.אבל יש מספיק אמנים בישראל ששרים באנגלית ועוברים רדיו. לדוגמה, הדרה לוין-ארדי, מה היא שונה מזמרות אמריקאיות שמשמיעים?".


    "דיסטורטד". מקליטים בשוודיה (צילום: אפרת סער, עיצוב: Sven De Caluwe)

     

    "חברות התקליטים מייעדות את המכירות שלהם לשוק הישראלי, ומכירות של 100 או 500 דיסקים, לא מצדיקות העסקה של איש יחסי ציבור ומנהל רפרטואר שמבין בתחום", מסביר ישי שוורץ, מי שעומד מאחורי לייבל המטאל "רייבן מיוזיק" ומאחורי מגזין המטאל "רוקפוינט". "נניח שהחברות המובילות ירצו לקחת להקה כמו 'דיסטורטד' או 'בצפר' ולהפוך אותן לדבר הבא. זה מצריך אנשי יחסי ציבור שמכירים את הז'אנר והתייחסות שונה למכירות, וכל האנרגיה הזו בשביל למכור אולי עוד 1,000 דיסקים? זה לא כדאי לחברה, ואני אומר את זה בכאב גדול. אם היה מדובר ב-4,000 או 5,000 עותקים, כולם היו רצים אחרי הלהקה".

     

    אבל חברת תקליטים יכולה לספק היום הרבה יותר ממכירות אלבומים. למשל, יחסי ציבור בתוכניות טלוויזיה, ניהול אישי, שת"פים עם חברות סלולריות, בוקינג להופעות.

     

    "הלהקות האלה לא צריכות בוקינג, להקה כמו 'יוסלס איי דיי' יכולה ללמד כל חברת בוקינג בישראל איך לעשות בוקינג. הרווח היחידי שחברת תקליטים יכולה לעשות מלהקות כאלה זה ממכירת דיסקים".

     

    מירי מילמן, זמרת להקת דיסטורטד, מוסיפה: "להקות המטאל והפאנק הרוק בישראל הן הלהקות הכי אמביציוזיות שיש בתעשייה. הן יודעות איך ואוהבות לעשות הכל לבד. את הבוקינג, המוצרים, יחסי הציבור, הפעלת אתרים באינטרנט, קשרים עם חברות התקליטים, הכל. בכל נישה מוזיקלית אחרת, הלהקות תמיד מחפשות סוכן או יחצ"ן או חברת תקליטים, לפעמים לפני שהן מתחילות להופיע".

     

    התקשורת מתחסדת

    ברור ממזמן שבשביל להצליח היום במיינסטרים, לא צריך להיות סופר מוכשר. טריקים שיווקים, יחסי ציבור, כל אלה הם דברים שחברות התקליטים עוסקות בהן בכובד ראש, ולפעמים לא פחות מהתוכן, אם לא יותר. אז אם לא לקדם את התוכן, למה לא לקדם את הגאווה? למה לא להפוך את הלהקות לשגרירות בעולם? 

     

    "כי בסוף היום זה מתבטא בדיסקים, בכסף", קובע שוורץ, "גם אם אעשה קמפיין על להקה שעושה כבוד לציון והרצל נורא גאה בה, עדיין אי אפשר להכניס את השירים שלהם לרדיו או לגופי התקשורת המובילים. במשך שנים חברות התקליטים שמו זין על מטאל. זה גם תלוי, אגב, בעיתונאי המוזיקה. קח להקה כמו 'בצפר', שהופיעה מול 50 אלף איש בפסטיבלים בעולם ויצאה לסיבוב הופעות עם 'ספלטורה' או 'סיילם' בפסטיבל הלפסט האחרון שהופיעו עם להקות ענקיות מהעולם. עכשיו, קח סיטואציה בה 'איפה הילד' היו מופיעים על אותה במה עם סטינג ו-U2. על מה לדעתך יכתבו בעיתון?"

     

    על איפה הילד.

     

    "ומהדבר הזה סובלים אמני טראנס ומטאל. כי כשבצפר מופיעה עם להקות כאלה, זה גדול כמו שרוקפור ייצאו לסיבוב הופעות עם רדיוהד, אבל לרוב המבקרים והעיתונאים אין מושג בז'אנר הזה, רובם לא תומכים ולא מפרגנים. זו אחת הסיבות שהוצאתי את המגזין לפועל".

     

    האם זו אכן אשמת התקשורת? גדי גידור, מנהל הרפרטואר של NMC, בטוח שכן. "בוא נגיד את האמת בפנים. תמצא לי את שדרן הרדיו שישדר להקת מטאל, ותראה כמה מהר אני מחתים אותה", הוא אומר. "יש התחסדות במדיה. לפני כמה זמן הייתה כתבה על חברות תקליטים שהן לא מעיזות וכו', וזה נורא הכעיס אותי.

     

    "בהליקון בזמנו החתמנו את להקת 'נובה' ששרה באנגלית, והייתה מהצד היותר מסחרי של הז'אנר. החתמנו אותה על חמתם של כל העולם. המדיה, שהיו לה טענות לחברות התקליטים, למרות שהיו חמישה סינגלים של הלהקה הזו, נעלמה. נעלמו כל אלה שהטיפו מוסר. אחר כך עשינו משהו דומה עם אלבום של פוץ'.


    קרוספייר. חתמו ב"פאריס רקורדס" (צילום: אלכס סקולנסקי)

     

    "אני לא אומר שמדובר בתקליטי מופת, אבל הייתה התעלמות טוטאלית של המדינה ממשהו נועז שהליקון הסופר מסחרית החליטה לעשות. אני מצדיע בפני החבר'ה האלה שאורזים את הדברים שלהם ונותנים את הכסף ואת החיים שלהם בשביל זה. אני, בבושת פנים, הרבה פעמים אומר ללהקות כאלה: 'חבר'ה, אין מה לעשות עם הדיסק הזה בישראל'".

     

    "בזמנו משרד החוץ תמך בנו", מספר קובי פרחי, סולן להקת 'אורפנד לנד', "אבל לקח לי חמש שנים לשכנע אותם ולהסביר שיש להקה ישראלית שיש לה מעריצים במדינות ערב. לאור העובדה שאנחנו מדינה שמייצרת כל כך הרבה חדשות רעות צריך להראות שיש פה את התרבות הזו, יש פה יצירה. יש המון אמנים שכן מייצגים את המדינה ומביאים לה משהו טוב, אבל המדינה לא תומכת".

     

    דרוש שינוי

    בתוך כל הניסיונות האלה היו דווקא כמה שיתופי פעולה שנחשבו למוצלחים בין הלהקות האלה לחברות הישראליות. חברת BNE למשל הוציאה אלבום מוצלח של "סיילם" בשנות התשעים. מאוחר יותר גם חברת "פליי" (מאסטר דיסק לשעבר) הוציאה די.וי.די ואלבום אוסף בעיבודים חדשים של הלהקה.

     

    "הוצאנו את האלבום הראשון ב-92'", נזכר זאב טננבאום, סולן הלהקה, "זו הייתה תקופת יובש בעולם מבחינת חברות תקליטים ותקופה מאוד שופעת מבחינת להקות. פרצנו לשוק באירופה עם האלבום 'קדיש' וחתמנו עם לייבל בחו"ל. היינו הלהקה הראשונה הישראלית בכל הז'אנרים שחתמה בחו"ל. ובתקופה ההיא, שזה היה נחשב כמשהו נדיר, זה הדליק נורה קלה אצל חברות התקליטים. 'בי. אן. אי' השקיעו בנו כמאה אלף דולר, שכוללים גם את המפיק קולין ריצ'רדסון שהביאו מחו"ל".

     

    ולמה זה לא קורה עכשיו?

     

    "כי חברות ישראליות לא יודעת להפיץ מוזיקה באירופה כמו שצריך. ואי אפשר לייצג אותך אך ורק בישראל. השאיפה היא אירופה. זה כמו שחקני כדורגל, לצאת לאירופה, להוציא שם אלבום. חוץ מזה, מטאל זה דבר נגוע, זו מחלה מבחינת חברות התקליטים. הם לא יסכימו בשום אופן להחתים להקות ישראליות כי יש דיסטורשן ושירה אגרסיבית. אולי הם יסכימו לעשות רישיון לאלבום וגם הפצה. אבל לא יותר מזה. בטח ובטח שלא ללהקה בתחילת דרכה, אין סיכוי".


    Useless ID. "יכולה ללמד כל משרד בוקינג איך לעשות בוקינג" 

     

    אז מה צריך לקרות כדי שהלהקות המוצלחות האלה גם יזכו לנתח רחב מהשוק הישראלי? "חלק גדול מהקהל לא שולט באנגלית", אומר שוורץ, "וקהל של רוק ישראלי אוהב לשמוע טקסטים בעברית. זו מדינה שמתייחסת לשפה שלה בשיא הרצינות. עם יוסלס היו שרים בעברית, זה היה עובד, אבל זה היה דופק להם את הקריירה הבינלאומית. אז מה הם מעדיפים? למכור 3,000 דיסקים בישראל או כמה עשרות אלפים בחו"ל?"

     

    "הלהקות האלה הן בטוח טובות בגלל הקבלות שהן מביאות איתן מחו"ל", אומר פרחי, "אז החברה הישראלית יכולה לאמץ, ולשווק אותן כמו שמשווקים דיסק חדש של גרין דיי. רק שבמקרה הזה, יש את הקלף, שהלהקה היא גם ישראלית".

     

    גידור: "יש סיכוי לשינוי אם בקצה השני של הסקאלה, ממולי, ואני בפירוש רחוק מלהיות מושלם וחף מטעויות, תהיה מדיה נועזת. אני יודע שזה נשמע כמו סיסמה שמגלגלת את האחריות למישהו אחר, אבל שוק המוזיקה במצב קטטוני. אם כולם ימשיכו ללכת לפי החליל של גלגלצ ולפי שתי תוכניות האירוח בערוץ 2, לא תהיה אפשרות לפתח פה שוליים, ולא תהיה אפשרות לפתח פה אינדי".

     

    אלון פריד, מנהל הייבוא של "הליקון" ואיש מטאל בעצמו, לא מאבד תקווה. "'דיסטורטד' באו אלי עם האלבום הקודם שלהם, ואהבתי אותו, השמעתי אותו לאנשים בחברה, אבל זה לא הלך. גם יוסלס איי די היו אצלנו ולא הלך. מה שצריך לקרות זו תחלופה של כוח אדם בחברות, קצת רענון של רפרטואר. אנחנו בסך הכל כפר גלובלי, מספיק לראות את עמודי המייספייס של הלהקות האלה ולהבין שאלה השגרירים הכי פעילים והכי טובים שלנו בחו"ל".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אורפנד לנד. חותמים למעריצים בטורקיה
    צילום: נטלי ואן הלסט
    מאן אלייב. חתומים בחו"ל
    צילום: נטע הלוי
    "סיילם". בפסטיבל הלפסט
    צילום: שרמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים