אנחנו, הדתיים הרגילים
זה לא פופולארי להיות דתי של שגרה. כל מתחזק וכל מתחלש הופך להיות המיסיונר של הדרך הנפלאה בה הוא מצא את עצמו. אבל אנחנו יודעים שמי שמחזיק את החיים הדתיים, בתבונה ובעדינות, אלו דווקא אנחנו. אורי אורבך על הדתיים הרגילים
אנחנו הדתיים הרגילים. אנחנו כועסים בשקט על העניינים הרגילים ומשלימים בשקט עם האחרים. לעיתים אנו מצטרפים ליוזמות החרד"ליות ולעיתים אנחנו נוהגים לפי הסגנון הדתל"שי. הכל לפי החשק והעניין, התחושה והאינסטינקט, הנסיבות והלחצים.
היהדות שלנו טבעית לנו כמו אוויר לנשימה. על האוויר שלנו אנחנו לא שואלים יותר מדי שאלות ולא מתפלספים יותר מדי. כל עוד אפשר לנשום בנחת אנחנו צורכים אותו בכמות הנדרשת. בלי אוויר פסגות ובלי טחב מרתפים. רק עם הידיעה שבלי אוויר אין חיים.
באוויר הטוב והצלול הזה אנחנו מגדלים ילדים, הולכים לבית הכנסת, משתתפים בחתונות וחלילה בלוויות. באוויר הזה אנחנו מקימים יישובים ובתי ספר, בתי כנסת וקהילות, הולכים לעבודה וקוראים עיתון. פה ושם אנחנו מתרגשים קצת יותר, פה ושם אנחנו כועסים או שמחים יותר מן השגרה, אבל אלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
זה לא פופולארי היום להיות דתי של שגרה.
רבנים מטיפים לנו כמה צריך להתחזק ולהשתדל ולהתאמץ ולהיזהר שלא ליפול ושמסביב יש בורות ומכשולים, השם ירחם. יש רבנים מומחים לשמיטה ורבנים מומחים לצניעות ורבנים מומחים לאמונה ורבני תולעים ורבני תפילה ורבני ארץ ישראל ורבני לשון הרע. כולם עטים עלינו ואומרים שהמצווה או האיסור "שלהם" הוא הדבר הדחוף והחשוב ביותר. הם משוכנעים ומשכנעים שהעניין שהם עוסקים בו הוא הדבר הכי חשוב והכי דחוף ואם לא נתחזק ואם לא נעשה כך וכך - פורענות חס ושלום באה לעולם. אחד אומר שחשוב לתת ח"י רוטל (מה זה?) ואחד מציע מים קדושים ושלישי אומר לנסוע לאומן ורביעי אומר שאם לא נתנחל וחמישי שאם לא נתפלל. אנחנו מקשיבים, מסמנים בעיגול את מה שמתאים וממשיכים.
מולם, רחוק ומנגד, עם כל הלהבדיל, יש חוזרים בשאלה, דתל"שים או כאלו שכפירתם אומנותם. הם לא אומרים מה לעשות, אבל הם מספרים איך שהיה קשה. שמה ששבר אותם זה ענייני השבת, או הצניעות, או ארץ ישראל, או העיסוק המוגזם לדעתם בכשרות. גם רבני השאלה האלה באים עם המרכולת שלהם. כל אחד עם מה שהיה לו הכי קשה. כל אחד מהם יודע מהי בדיוק הבעיה שלנו, של הדתיים הרגילים.
ואנחנו הדתיים הרגילים לוקחים את הזמן שלנו ולא חושבים שיש לנו בעיה. כלומר, אנחנו יודעים שיש הרבה בעיות, אבל אנחנו גם יודעים שלנשום אוויר זה באמת עניין בעייתי. יש גזים וחנקן, ומפעלים שפולטים עשן ואנטנות המפיצות קרינה, וגלי חום וגלי קור ומפלטים של מכוניות וכל חולי ומדווי מצרים. אפילו כתבו בעיתון שאם נמשיך לנשום כזה אוויר, בתוך כמה שנים תושבי הערים הגדולות יצטרכו ללכת עם מסיכות. ככה כתבו.
אנחנו לוקחים איפוא עוד שאכטת אוויר לפני שהוא ייגמר ונושמים עמוק. ככה גם היהדות שלנו. אנחנו יודעים שיש בה שינויים ועדכונים, ואנחנו אפילו די מושפעים מכל אלו שמנסים להשפיע עלינו. מתפעלים מההידור הזה ומתפתים להקלה הזו. כי כל המחמירים והמקלים מציעים לנו סחורה מאוד אטרקטיבית. כולם מציעים לנו שיאים של התעלות ופסגות של שחרור, אקסטזות של ביחד, ותחושת אחריות עצומה של בחירה חופשית.
כל מתחזק וכל מתחלש הופך להיות המיסיונר של הדרך הנפלאה בה הוא מצא את עצמו. אבל אנחנו יודעים שמי שמחזיק את החיים הדתיים, בתבונה ובעדינות ובשגרה, אלו דווקא אנחנו, הדתיים הרגילים, אלו שמתמרנים בין חומרות מטורללות להקלות שמוציאות את הטעם. כי אנחנו יודעים את העיקר: שאנחנו רוצים חיים מודרניים וציוניים וחיים של תורה ומצוות. חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא.
המטיפים מכאן מאשימים אותנו שדרכנו מובילה אל החילוניות והמחפפים מכאן טוענים שדרכנו מביאה אותנו לקיצוניות דתית. אנחנו מסכימים, אבל מוסיפים בנחת שדרכנו, מובילה לכך שרוב הצעירים שלנו פשוט ממשיכים בדרכנו. בוחרים את הטוב שבכל העולמות, שביל הזהב.
לא, אנחנו לא עסוקים עד צוואר בשאלות קיומיות של אמונה, ואת הסוגיות התיאולוגיות אנחנו אולי השארנו לאחרים. אנחנו בחרנו בשיגרה הברוכה של שמירת מצוות ואמונה פשוטה. לא משהו לכתוב עליו הביתה, בלי סיפורי ניסים והתגלות ובלי תהומות של חיפוש דרך. דתיים רגילים אנחנו, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.
