שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אז בבית הספר

    "ראש המועצה הביט בפניה, שהשתנו ללא הכר, ואמר: "יש כאן תמונה שאת מכירה, נכון?" והיא, כמי שזמן רב הועמס בסוד גדול ממידותיו, הנהנה". דינה ריצ'רדסון חוזרת לביקור בעיירת ילדותה בדרום. סיפור מאת סביון ליברכט מתוך הגליון החדש של כתב העת "מסמרים"

    ד. אמסלם

    עיניה בעיניו של ראש המועצה, המושפלות אל המסמך, השתוממה דינה על הדרך שבה מצייתת המציאות לדמיון. כל החורף האחרון, עומדת ללא ניע בחלון המטבח בטורונטו, בוהה בפתיתי השלג הסהרוריים המשייטים מעל לגינה האחורית בין שלדי עצי הדולב ונוחתים ברכות על מצע העלים, שרטטה לעצמה את הרגע הזה, מצרפת בחמדה פרט לפרט, שוב ושוב חוזרת מראשית הסיפור אל סופו בלהיטות של כילאי החוזר ומונה את מטמונו: היא תשב בחדרו המואר של ראש המועצה; הוא יישב מולה, גבו אל החלון; מן הקיר ישלח אליהם נשיא מדינת ישראל מבט שואל; ממקומה תוכל לראות את פרחי ההרדוף המתרפקים על השמשה; על השולחן תמתח מלכת אנגליה המשוכפלת בחמש את צווארה העדוי בתוך הבולים המודבקים על המעטפה שנשלחה מטורונטו חודשיים לפני כן; ראש המועצה יקרב את הדף אל עיניו, ישתדל מאוד להתעמק בשורות הרצות מתחת לסמל אוניברסיטת טורונטו; לרגע ירים אליה מבט מהיר לבדוק אם היא עדה למאבקו המביך עם האנגלית; אחר כך יריץ את קצות אצבעותיו בין ארבעת העמודים, לאמוד בסתר כמה זמן יידרש לו לקוראם; מצחו יתקדר כשיכשל סופית להבין את ניסוחיו הפתלתלים של היועץ המשפטי של האוניברסיטה.


    (צילומים: אוסקר אבוש. מתוך כתב העת)

     

    לבסוף ירים אליה את מבטו, נואש מן השפה המתעמרת בו ויסקור את פניה וישאל, כאילו כבר למד בעל-פה את התפקיד שכתבה בשבילו בטורונטו: "אם מותר לי, אני רוצה לשאול אותך לגבי הדוקטור דינה ריצ'רדסון הזאת. את מכירה אותה?"

     

    "אני דוקטור ריצ'רדסון," תצטט את תפקידה שלה.

     

    עיניו יבלשו על פניה, מגששות אחרי סימנים.

     

    "אז מאיפה נדבק אלייך השם הזה?" תגבר תמיהתו על מידת הנימוס.

     

    "מה לא בסדר עם השם?" תיתמם.

     

    "את נשמעת לי ישראלית."

     

    "יש לי גם אזרחות קנדית."

     

    "אבל העברית שלך לגמרי ישראלית," יתעקש.

     

    "נכון," לא תנדב יותר מזה, מחכה לראות איך ימצא מכאן את דרכו בשיחה הקצוצה שניהלו, איך יתחמק מן השאלה העומדת תלויה ביניהם באשר לקשר שבין מראה פניה הכהים לבין צליל שמה.

     

    "ריצ'רדסון זה בטח לא השם מהבית," יחתור את דרכו אל השאלה.

     

    "נכון."

     

    "אז זה בעלך שהוא לא ישראלי?"

     

    "בדיוק," תפסוק כחידונאי המעניק נקודה לתשובה הקולעת.

     

    עכשיו, כשפתר את תעלומת מקורו של השם המסוכסך עם חזותה ועם העברית שבפיה, נפנה להתיר את השאר.

     

    "את גרה בטורונטו, אם אני מבין נכון."

     

    "גרנו שם הרבה שנים. אנחנו בודקים אפשרות לחיות בארץ. נעבור לבאר-שבע בסוף הקיץ, לקראת שנת הלימודים."

     

    "רגע, רגע," התלקחה חשדנותו בקלות והוא הזדקף בכיסאו במחאה, מעלים את קצה ההרדוף. "גברת נכבדה, תסלחי לי מאוד אבל אנחנו עוד לא סיכמנו על שום שנת לימודים."

     

    "התכוונתי לשנת הלימודים של האוניברסיטה," אמרה בשלווה. "בעלי קיבל משרה באוניברסיטת באר-שבע."

     

    הוא קפא במקומו, נערך לחדשות המפתיעות.

     

    "מה בדיוק הוא מלמד שם?" שמעו שניהם את אותות האיבה.

     

    "משפט בינלאומי."

     

    "משפט בינלאומי," אמר במבוכה עוינת ונסוג לחיק כיסאו, מחזיר לעיניה את קצה ההרדוף.

     

    "כן. הוא פרופסור למשפט בינלאומי."

     

    "פרופסור למשפט בינלאומי – פרופסור ודוקטור," שיחרר את המילים באיטיות ספקנית. "ואיזה מין דוקטור את בדיוק?" התמלא פתאום רוח לחימה.

     

    "לרפואת ילדים," נתנה לו שהות לעכל את המידע והוסיפה: "ואני מבקשת ממך תשובה מהירה כי אני יודעת שזה לא פשוט להרים פרויקט כזה בארבעה חודשים. אבל אם תגיד לי שאתה לא מעוניין אני אבין בהחלט ואפילו לא אכעס שעיכבת אותי חודשיים, ואפנה עוד היום לעיריית באר-שבע."


     

    בשיחה הגלויה שניהלו שמר המשפט על גונו הרגיל; בשיחה הסמויה, נפלה עיריית באר-שבע כהכרזת מלחמה.

     

    "עוד לא אמרתי מילה על כן מעוניין ולא מעוניין," שמר על כבודו, יודע שעכשיו, משהוזכרה באר-שבע, לא יוכל להחזיק בנימה שאימץ לעצמו מולה. "אמרתי רק שצריך לבדוק. צריך להתייעץ עם מנהל מחלקת החינוך, עם מנהל המחלקה המשפטית."

     

    "זה מובן מאליו." לא הזכירה שוב את הזמן שהיה בידו לקיים את ההתייעצויות הללו. הפייסנות שבקולה השקיטה את המתיחות והוא שמט את כתפיו, מסמן הפוגה בהתגוששות החשאית שהתקיימה ביניהם.

     

    "הבנתי," התיישר מצחו. "אז עכשיו תואילי להסביר לי על מה בדיוק אני מתחייב פה," הניח את שתי כפותיו על מסמכיה, כאומר לגונן עליהם או להחריבם.

     

    "המועצה מתחייבת לתת מבנה של בין שמונה לעשרה חדרים, לתחזק אותו במשך שנתיים ולדאוג להסעות של הילדים."

     

    "ומה אנחנו מקבלים פה?" העמיד שאלת סוחר בנימת סוחר.

     

    "אתם מקבלים מרכז טיפולי לילדים אוטיסטים, שפועל משמונה בבוקר עד שש בערב. ובנוסף לכל השיטות המוכרות הוא מפעיל שיטה חדשנית שמבוססת על טיפול תזונתי, שהוא נושא הפוסט-דוקטורט שלי."

     

    "פוסט-דוקטורט," שמעה אותו אומר בליבו אך פיו נשאר אסוף.

     

    "ואוניברסיטת טורנטו מממנת את השאר?"

     

    "לא. אוניברסיטת טורנטו אחראית על הצד המחקרי. את המימון הצלחתי לגייס ממשפחה קנדית-יהודית שהיו בה שני ילדים אוטיסטים שנפטרו."

     

    "הבנתי," אמר לאט, מרוויח זמן. "ומה בדיוק הם יממנו?"

     

    "את המיכשור, את התשלום למזכירה, למדריכים, למורים, לטבח, למנקה, את הוצאות הטלפון, את העבודה שלי, את הביטוח ואת הארוחות לילדים."

     

    "והמועצה תיתן מבנה של שמונה חדרים," שקל את העיסקה.

     

    "שמונה עד עשרה. ותתחזק אותו במשך שנתיים. ותסיע את הילדים."

     

    "וכמה תלמידים ילמדו שם?"

     

    "בין עשרים לשלושים."

     

    "אין לנו כאן עשרים ילדים אוטיסטים."

     

    "בוודאי שלא. הכוונה היא שזה יהיה מרכז אזורי. שיגיעו ילדים מבאר-שבע וממקומות אחרים, אולי גם ילדים בדואים."

     

    "זה יעלה הון להסיע ילדים ממרחקים כאלה," הזדעק, מרומה.

     

    "המועצות האחרות יכסו את ההסעות," אמרה, מגייסת את המשפט שהכינה מבעוד מועד, "וגם עיריית באר-שבע, כמובן. חשבתי שיישוב קטן כמו המועצה הזאת ישמח להציע שירותים שאין בבאר-שבע, וגם שזה יעזור לפרנסה של כמה משפחות במקום: ההסעות, שירותי המזכירות, הניקיון, המטבח..."


     

    בדיוק כמו שדמיינה לה בטורונטו, ראתה בבהירות את הניצוץ נדלק בעיניו כשדימה את הרגע שבו מתקשרים אליו אנשי עיריית באר-שבע, מתעניינים במרכז החדש שהוא מקים, והוא יסביר באריכות את שיטת הטיפול המיוחדת שהביאה איתה מחוץ-לארץ רופאת ילדים מצוינת, אשתו של פרופסור למשפט בינלאומי.

     

    "תצטרכי להסביר לי את השיטה שלך."

     

    "בוודאי, כל החומר כאן," הצביעה ללא נזיפה על המעטפה. "אני אשמח להסביר. אבל קודם צריך לבדוק אם יש למועצה מבנה מתאים."

     

    הוא שתק רגע ארוך, מעביר אולי לנגד עיניו את מבני הרפאים הפזורים ביישוב. "יש בניין אחד שהיה ספרייה שנסגרה, אבל אולי הוא קטן מדי... יש מרפאה וטיפת חלב, אבל לא, נדמה לי שהמהנדס הכריז עליו מבנה מסוכן לציבור... יש בית ספר אחד שכבר סגור כמה שנים... עשרה חדרים את אומרת, כן... אולי זה יתאים..."

     

    "אפשר לראות אותו?"

     

    "עכשיו?" תמה.

     

    "עכשיו," קמה על רגליה, מוכנה.

     

    "אנשים פה עובדים, גבירתי," נעלב. "זה לא הולך ככה מהרגע להרגע. צריך להתייעץ עם מנהל מחלקת החינוך, עם היועץ המשפטי. הם לא יכולים לעזוב הכול ולהתפנות למשהו שלא בתוכנית. אני בטוח שגם בקנדה זה לא הולך ככה."

     

    "כמה זמן ייקח לאנשים להתפנות?"

     

    "תלוי בתוכניות שלהם," נזהר בכבודם.

     

    "אז יש לך את הטלפון שלי," אמרה בנימוס הלקוּח ממקומות אחרים. "בינתיים, אני מקווה שלא תכעס אם אני אעבור דרך עיריית באר-שבע."

     

    כפּה כבר על ידית הדלת, שמעה אותו אומר, חושש כנראה שביצת הזהב שהגורל אינה אל חיקו עומדת להתגלגל לחיק מסביר פנים יותר: "את יודעת מה – שיהיה עכשיו. נחסוך לך נסיעה מתל-אביב. אנחנו פה מבינים מה זה לנסוע מרחקים. רק צריך למצוא את המפתחות."

     

    * * *

     

    שעה קלה אחר כך נהגה לאט במכונית השכורה, רוחה כמרחפת על פני הרחובות, מצייתת להנחיותיו של ראש המועצה היושב לצידה, מביטה קדימה אל הכבישים המצולקים ואל גבעות האשפה הערומות שחלפו על פניהם, מביטה לצדדים אל הבתים העלובים, אל יריעות הפלסטיק המקובעות בגגות תחת לבנים חשופות, אל מחרוזות הכביסה על החבלים המתוחים בין העצים המאובקים, אל הגדרות המעוכות בין החצרות, וכל הזמן ניסתה להסתיר מפניו את ההמיה הגואה בה ומלחלחת את פינת העין.

     

    הנה, כאן היו הנשים הולכות בעקבות הכלה בדרך אל המקווה, נושאות על קודקודיהן קערות מלאות מאפים מתוקים; הנה ביתה של המינקת שאליה היתה נשלחת עם כוס זכוכית להביא חלב שדיים כדי לרפא את עיניה המודלקות של אחותה; הנה חומת הסלעים ממנה היו היא ואחיה גוררים שבע אבנים לחצר הבית להגעלת הכלים לכבוד פסח.


     

    חייל הלך לצד הדרך, נוטה ימינה עם כובד תרמילו וכשקרבו אליו זיהתה את כומתת הצנחנים האדומה הדחוקה תחת כותפת החולצה ועוד לפני שהבינה מה היא עושה, בלמה את המכונית. הצנחן הסב את פניו, מופתע, והיא נשמה ברעש, החזירה את כף רגלה אל דוושת הדלק וחלפה על פניו, אבל המשיכה לעקוב אחריו מן המראה עד שהמכונית פנתה ימינה והוא נעלם מן העין.

     

    ואז הגיעו למבנה חד-קומתי שעדיין עמד בין שני שטחי חול. שתי ידיה נשמטו מעל ההגה והיא בהתה במבנה כמשותקת. שמונה שנים היתה חוצה את השער הזה יום יום, מציגה את פנים כפות ידיה ואת ציפורניה בפני סגן המנהל שעמד לצד השער וחקר את כפות הידיים המתהפכות לפניו.

     

    "יש בעיה?" התכעס כנראה מהבעת פניה: הגברת מטורונטו עוד לא טרחה לצאת מן המכונית וכבר היא מעווה פנים.

     

    "כמה זמן הבניין עומד ככה?" לא הצליחה להתיק עיניה מן השער.

     

    "כבר כמה שנים. אבל לא תקבלי אותו ככה, אל תדאגי. נשפץ אותו קצת. יהיה צבע חדש."

     

    היא יצאה כושלת מן המכונית, משתדלת להזקיף גו מול מבטיו, לעמוד לצידו רגועה כשניסה להכניס מפתח לפיו של מנעול הכבל שחבק את עמודי השער, מתעלם מן הפתח הקרוע בגדר, שדרכו חדר, ככל הנראה, מי שהשליך אבנים וניפץ את כל חלונות הקומה התחתונה; מי שעיקם את עמוד הכדורסל; מי שכתב על גבי הקיר באותיות עקומות: "המורה בת זונה כל המורים בתחת שלה"; ומי שהוסיף בכתב נאה מתחת: "המורה היא הומו."

     

    כל זמן שהתעסק עם המנעול היתה דינה נטועה במקומה מאחוריו, ליבה רועש ותשוקת בכי צומחת ממעמקי גופה למראה החצר שלפנים נראתה בעיניה רחבת ידיים, חובקת סביב סביב את הבניין החדש, שפסוקים רצים מעל לחלונותיו: "אשרי יושב אוהלו" "ברוך אתה בבואך וברוך בצאתך."

     

    "ניכנס ככה," נואש ראש המועצה מן המנעול וצעד אל הקרע הפעור, הרים למענה את כותרת הגדר כדי להרחיב את הפתח והיא נרכנה ועברה בזהירות מתחת לקשת זרועו, כמו שהיתה מתכופפת תחת זרועות הילדים "הגשר הגשר הגשר מזהב, כולם עוברים כולם עוברים ואחרון נתפס." דילגה כמעט פנימה לתוך משטח החול ומיד פסעה אחריו לתוך החצר, זוכרת את שביל האבנים הסדוקות המוליך אל פתח הבניין ומשני צידיו כדורי כותרות הגרניום העומדים על הגבעולים הזקופים כממתקים אדומים; רואה ערמות חול זרויות בפחיות קולה, בבקבוקים, בקרעי עיתונים. צער הציף אותה למראה העזובה ובנשימה מתקצרת טיפסה בחמש המדרגות שבפתח הבניין.


     

    מן הפתח רצו עיניה לקצה המסדרון והשתהו שם, חשדניות, חשות כי משם תבוא הרעה. המסדרון היה אפלולי משזכרה, מכניס בה אי-שקט חריף. על הקירות, בין תמונות המחזור, היו מרוחים פסי צואה. קרעי ניירות ועיתונים התגוללו על הרצפה ולידם שברי חפצים וזכוכיות. היא ניסתה לקרקע את כפות רגליה, להכות שורש במפתן, אך כוח חזק ממנה, כרוח פראית, עקר אותה ממקומה ונשא אותה מן הפתח והיא שטה בחלל המסדרון עד שעצרה מול תצלום המחזור שהכירה.

     

    כל שנות בדידותה הראשונות בקנדה היתה עוברת מדי ערב על פני שלושים ושתיים בנות מחזורה ומברכת אותן לשלום בליבה, אסירת תודה על שהביאו אליה את ילדותה על ריחותיה ומראותיה וצליליה: ריח יערת הדבש שהקיפה את חצר בית הספר, וריח שערן החפוף בימי שישי וריח לחם האניס הנאפה במטבחה של אמה, מהלך עשר דקות מכאן, וקולות הצהלולים בערבי השמחה וסלסולי זמירות השבת, בעיקר "עשה עימנו צדקה וחסד" שהיה משלח צמרמורת בגווה, וקולם הרועד של בני-המצווה העומדים לראשונה על הבמה בלב בית הכנסת ההומה בשבתות, ופני הנשים הסמוקים מעודף ריגוש ואיפור, ומגע כריות הקטיפה בחדרי האורחים, ושמחת המפגש עם בני המשפחה הרחוקים בחגיגות המימונה, וטעם המאכלים...

     

    עיניה נדדו, אסירות תודה, בין הצילומים הגרועים: הנה ב. שלום, שעד כיתה גימ"ל גמגמה ובכיתה דל"ת חזרה אחרי חופשת הקיץ מדברת לאט וברור כאילו הוחלפה; הנה א. ברוך שבוהני רגליה הפונות זו אל זו היו מסבכות אותה תמיד עם הילקוט והמעיל וממעידות אותה לתוך הבוץ בחורף ולתוך האבק בקיץ; הנה פ. כהן, שהיתה ילדה נידחת, נגררת אחרי חבורת הבנות עד שבכיתה חי"ת פרצו שדיה ותפחו ומאז היו אפילו המורים פונים אליה בכבוד; הנה ג. ירקוני המתוקה, שהיתה מחלקת את הכריך שלה עם ילדיה הרעבים-תמיד של שכנתה, האלמנה המשוגעת; הנה ס. חלוף, שאפילו החולצות ארוכות השרוול וגבוהות הצווארון לא הסתירו את הסימנים שהשאיר בה אחיה החורג.

     

    עיניה רותקו אל השורה השנייה. שם, בין ש. לוי לבין מ. קרוסו, מעל הכיתוב ד. אמסלם, היתה ילדה ארוכת שיער מחייכת אל הקירות הצואים שמולה, שמורותיה צנוחות על חצי גלגל העין כאילו בעוד רגע תירדם.

     

    "את בסדר, גברת ריצ'רדסון?" הביט בה ראש המועצה.

     

    בשבועות היו הילדות באות מסורקות וחגיגיות, לבושות לבן, זרים פורחים על ראשיהן, נושאות טנא קטן עשוי קופסת נעליים עטופה בנייר קרפ מלאה בצלים ותפוחי אדמה שהחזירו לאמהותיהן בסוף היום. רק הטנא שלה היה תמיד עשיר משל כולן, עמוס תפוחים ומקושט באשכול ענבים, האשכול הראשון שנראה בעיירה באותה השנה, ופעם – התרוצצו עכשיו עיניה על פני הרצפה – מעדה והטנא נשמט והענבים, כמחרוזת של אבני חן, התפזרו לכל עבר.

     

    ראש המועצה הביט בשפתה התחתונה המותשת, בעיניה המכווצות, בפניה, שהשתנו ללא הכר, ואמר: "יש כאן תמונה שאת מכירה, נכון?" והיא, כמי שזמן רב הועמס בסוד גדול ממידותיו ועכשיו, שמחה להניח אותו לרגליו, הנהנה.

     

    "למדת פה לפני עשרים שנה," הציץ בתאריך המתנוסס בראש הצילום.

     

    "כן," הצביעה על דיוקנה.

     

    הוא פרץ בצחוק משוחרר, נדיב. "ידעתי!" קרא. "איך שנכנסת ידעתי שמשהו בסיפור שלך לא מסתדר," שיבח בצהלה את חוש ההבחנה של עצמו. "ולמה לא אמרת תכף?"

     

    "לא רציתי פרוטקציות," דימתה שהצליחה להדביר את השפה הרוטטת.

     

    הוא הפסיק לצחוק בבת-אחת והשיב פניו אל התצלום. "ילדה רזה היית," אמר כאילו הוא חרד לבריאותה. "ד. אמסלם זאת דינה אמסלם."

     

    "כן."

     

    "אז לא ריצ'רדסון ולא נעליים," פגשה התרגשותו את שפת הילדים והוא הגה את שמה באושר משונה, מיישב לעצמו סוף סוף את התעלומה: "דינה אמסלם."

     

    "כן."

     

    "ככה היתה נרדמת לה דינה אמסלם? יפה ככה להעליב את המורה, לישון לו בפּנים? כל כך משעממים היו השיעורים פה?"

     

    היא חייכה פתאום חיוך קלוש, כאיש מחלים לאיטו, לנוכח זיכרון שעלה בה איך התקצפה אמה על התצלום הזה והלכה לשווא עד חנותו של הצלם לדרוש צילום חדש, צילום העושה צדק עם עיניה היפות של בתה.

     

    "איזה אמסלם הייתם? אמסלם הגבאי של הבית כנסת?"

     

    "לא. לאבא שלי היתה חנות ירקות."

     

    "אמסלם מהירקות," התחלף מאור פניו מיד בקדרות. "זה שנהרג ביחד עם הילדים של ללוש בתאונה עם הטנדר בצומת ערוער?"

     

    "כן."

     

    "והצנחן שנפל בלבנון זה היה אח שלך?"

     

    "כן."

     

    "ואז כל המשפחה עזבה לאיזה מקום בגליל, למשפחה של אמא שלך."

     

    "אני נסעתי עם אחותי הנשואה לקנדה."

     

    "אהה," אמר בצער. "התפרקתם לגמרי."

     

    "כן."

     

    "וילדים, בטח יש לך ילדים," מיהר לאזן את צער האובדנים.

     

    "יש לי תינוק," חייכה, לא מסוגלת לעצור את ההיסחפות שגרפה אותה תמיד כשהתינוק הוזכר. "בדיוק אתמול הוא התחיל לגרגר."

     

    "יפה, יפה," חילק לתינוק ציון ונסחף גם הוא, מביט בה בהתפעלות. "אז את הילדה של אמסלם... תראו תראו איזה ילדה מוצלחת יש לאמסלם!"

     

    חיוכה כבה בין רגע ועיניה טסו אל החדרון הדחוק בקצה המסדרון, החדרון אשר מרגע שהתייצבה בפתח הבניין חיכה לה כמלכודת. בבת-אחת עלה בה זיכרון מהיר כצליפה, של ריח עמוס, של מחנק, של שיתוק, של מגע ידיים רועדות הלופתות את בטנה וקול עמום עלה: "איזה ילדה יפה יש לאמסלם!"

     

    חדרו של השרת עמד בקצה המסדרון. מדי פעם היתה מתדפקת על דלתו בשליחות המורה והוא היה יוצא מתוך עלטת החדר כמו מתוך מערת מכשפים, שולף מטליות וגירים וחבלים ממקומות מסתור. לפעמים היה תופס את זרועה ביד אחת ובידו השנייה היה מלטף אותה לאורכה וטומן בכף ידה את מבוקשה כאתנן. והיא היתה מושכת את ידה בבהלה וחוזרת לכיתה במרוצה.

     

    עכשיו חגה על עקביה בחדות ובצעד מהיר פנתה אל ריבוע האור של הפתח, חצתה אותו וצנחה על המדרגה הראשונה, מתנשמת בקול שריקה, כמו שעשתה בחדר היולדות.

     

    פעם הקישה על דלת חדרו של השרת וביקשה את מפת המזרח התיכון במצוות המורה לגיאוגרפיה. ידו האחת סגרה את הדלת, חוסמת את האור המועט, וידו השנייה משכה אותה לעומק החדרון והיא הסתחררה כמו בלרינה ומצאה את עצמה ופניה אל הקיר. בן רגע אחזו ידיו במותניה והניפו אותה והיא חשה במכפלת החצאית חובטת בשוקיה וחשבה שבוודאי התעופפה לפני כן והאיש ראה את תחתוניה.

     

    "כל המפות שם," עלה קולו מלמטה והיא, ראשה גבוה מעל לראש הארון, ראתה באור הקלוש גומחה וידיה התרוממו וחבטו בפתחה עד שאצבעותיה נתקלו במפות גלולות שקצותיהם תקועים זה בזה.

     

    "לא יודעת איזה מפה," צווחה במצוקה.

     

    "כל המפות שם."

     

    "אני לא רואה כלום," קירטע קולה.

     

    "יש שם ארבע, תכף תראי. תורידי את הכי לבנה," אמר, מצמיד את פניו אל אחורי שוקיה.

     

    "אין אור, לא רואים כלום," פרץ ממנה קול יבבני.

     

    "תחפשי, תחפשי," התנשם בקול.

     

    "אין, אין," ייבבה.

     

    "אז תורידי את כולם."

     

    מותניה כאבו בין ידיו הלופתות והיא התחילה לבעוט ברגליה באוויר, מבקשת להישמט, אך הוא היטיב את אחיזתו ותוך כך נלחץ אליה, ממסמר את רגליה אל הקיר ועכשיו יכלה לחוש את הבל נשימתו מבעד לחולצתה, חודר אל גבה כמטח אדים.

     

    בכי עמד בגרונה מן הכאב, יודעת שלא יניח לה עד שלא תוריד את גלילי המפות, משכה עצמה למעלה בפראות ותפסה בחבילת המפות בשתי ידיה בכוח שהפיחה בה הבהלה, וכל הגלילים נמשכו ממקומם ונפלו מידיה אל הרצפה. אך הוא עדיין לא הניח לה, הקפיץ את ידיו במעלה גופה עד שנתקעו בבתי שחיה, אצבעותיו לחוצות אל שדיה הקטנים, הכואבים. היא התכווצה בין ידיו, מכבידה את משקלה ללא הועיל כי הוא שב והניף אותה קלה ככרית נוצות והיא פרפרה בין ידיו, כבר בוכה בקול, מעוכה כנגד הקיר, שומעת את התנשמויותיו נבלעות במילים בשפה לא מובנת, כאילו צעק מתוך חלום. היא הפנתה פניה אל החלון, מחפשת עזרה, מבינה לחרדתה שהחלון קטן מדי, כולו צוהר זעיר מכדי לשאת את קול בכיה אל אוזניים בחוץ.

     

    לפתע רפתה אחיזתו והוא הוריד אותה עד שעמדה על הרצפה. היא עמדה תחתיה משותקת, מנסה להחניק את היבבות הקטנות שטלטלו את חזה, איבריה עשויים ברזל כמו בחלומות שהיתה חולמת.

     

    "מה יש לך, ילדה?" לחש ושלח את ידו אל ראשה בתנועה תמימה, אבהית. "לא יפה לבכות. למה לבכות?" התכופף, הרים את אחת המפות, שם בזהירות בין ידיה ואחר כך ניגש אל הדלת ופתח אותה בתנועה אבירית. "עכשיו בבקשה תפסיקי לבכות. תראי איזה ילדה יפה יש לאמסלם!"

     

    "את בסדר, גברת ריצ'רדסון? ...גברת אמסלם?" שאל והיא ראתה את צילו של ראש המועצה נזרק קדימה עד המקום שפעם פרחה בו ערוגת גרניומים, ומצאה עצמה חובקת את גופה, מנסה לעצור את הרעד, נטרפת מן המחשבות על פנינה כהן שנשלחה אל השרת עם שדיה הצעירים ועל אהובה ברוך שמעדה כאן בחושך ועל גילה ירקוני המתוקה, שהביטה אל החלון ולא מצאה בו ישועה.

     

    "אני יכול לעשות משהו? לעזור במשהו?"

     

    "כן," התמלאה כוח, נזכרת בסימה חלוף ובגופה הכואב מתחת לחולצתה הרחבה, שבויה בין כפות ידיים גדולות כציפור פצועה. "להרוס את החדר בקצה המסדרון."

     

    "לעשות מה?" חידד אוזניים

    .

    "להרוס את החדר בקצה המסדרון."

     

    "מה פתאום להרוס?" הזדעק, והיא ראתה בבירור את ברכה שלום, שאפילו את גמגומיה לא הצליחה להוציא בחדר ההוא.

     

    "חשוך שם. יש בו רק חלון אחד קטן. צריך להוריד את הקירות של החדר, לפתוח חלון גדול בקיר החיצוני."

     

    "לא חבל? בואי תחשבי בהיגיון: למה להרוס? החדר כבר קיים, לא חבל להוריד חדר שכבר קיים?"

     

    "אני מאוד מבקשת שתגיד כן."

     

    "אני לא חושב..."

     

    "אני מאוד מבקשת!"

     

    "מה, את שמה תנאי?" שמע היטב את נימת האיום בקולה.

     

    "תקרא לזה תנאי."

     

    "ואם לא –"

     

    "אז אני הולכת לבאר-שבע."

     

    שקט נפל. הוא הביט בפניה וראה את הנחרצות שבה תכננה עכשיו את הנסיעה לבאר-שבע.

     

    "אל מיית קדם תשאלו – אש ייכול," הביט בעיניה הנפערות בתמיהה. "מה, לא דיברו מרוקאית אצלכם בבית?"

     

    "דיברו צרפתית. מה אמרת לי?"

     

    "אמרתי: המת ליד רוחציו – מה יגיד?"

     

    * * *

     

    חודש אחר כך עמדה באותו המקום, עוטפת את תינוקה בין זרועותיה, מגששת אחר מדרך כף רגל בין שקים ודליים וקורות עצים ומוטות ברזל. מנהל העבודה חלף על פניה וצלף בה מבט נוזף.

    "זה לא מקום בשביל תינוקים, גברת," כמעט לא הזיז את שפתיו.

     

    "לא מצאתי לו סידור והייתי מוכרחה לבוא לכאן היום."

     

    "אנחנו נעבוד גם אם לא תבואי לבדוק, תאמיני לי."

     

    "אני יודעת. אני רק רוצה לראות איזה גודל של חלון אתם מכינים."

     

    "נשבור לפי מה שכתוב בתוכנית של המהנדס, גברת. ארבע מטר רוחב מטר ועשרים גובה. ואפילו שתעמדי פה כל היום וכל הלילה לא נעשה סנטים אחד יותר ולא סנטים אחד פחות. עכשיו תזוזי קצת והכי טוב בשביל התינוק שתיקחי אותו החוצה כי הולך להיות פה אבק שאלוהים ישמור."

     

    בתוך דקות נפרץ הקיר ברעש עצום, מהדהד, כאילו קרס תחתיו המבנה כולו. זרועו הגרומה של הבולדוזר פרצה פנימה יחד עם מטח שברי אבנים ועם אור מסמא, נוהר, מתנפל על החלל החדש כאילו עשרות שנים נלחץ אל הקיר מבחוץ עד שהכניע את האבן, ועכשיו הוא חוגג את נצחונו המאוחר והנכסף, מתהולל מפינה אל פינה כילד שאינו יודע את נפשו, כובש בחדווה את האפלולית ששרתה שם כל השנים, מקיף ברצועות זוהר את שברי הלבנים ואת הפועלים המכוסים דוק אבק כפסלים לבנים, ואת דוקטור דינה ריצ'רדסון העומדת משתאה בלב האור, ואת תינוקה המגרגר לתוך צווארה, ואת ד. אמסלם, שעיניה, מתחת לשמורותיה הצנוחות, רואות הכול.

     

    מתוך כתב העת "מסמרים", גליון בנושא "ניצחון" בעריכת אמיר רותם
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מסמרים" ניצחון
    איור: תומר חנוכה, עטיפת המגזין
    צילום: אוסקר אבוש
    צילום: אוסקר אבוש
    לאתר ההטבות
    מומלצים