שביתת המרצים מסוג א'
שביתתם המוצדקת של חברי הסגל הבכיר תצליח אך מה יהיה על ההשכלה הגבוהה?
מספר התקנים באוניברסיטאות הולך ויורד בכל שנה, הגיל הממוצע של חברי הסגל הבכיר הולך ועולה, ויותר ויותר שעות הוראה מועברות על-ידי מורים מן החוץ – ללא קביעות, ללא זכויות סוציאליות, ללא זכויות אקדמיות ובלי אפשרות לעסוק במחקר באוניברסיטה.
ההעסקה בדרך של מורים מן החוץ הייתה אמורה לתת מענה למצבים בהם מועסקים מרצים לשעות בודדות ולטווח קצר, אולם הפכה לשיטה. היום, למעלה משלושים אחוז מן המרצים המועסקים במוסדות השונים להשכלה גבוהה הם מורים מן החוץ.
המרצים השובתים אשמים במצב הקיים במידה בלתי מבוטלת: במקום להיאבק כנגד כל אפשרות של העסקה לטווח ארוך של מרצים ללא זכויות, העדיפו ראשי הארגון לבצר את זכויות חברי הסגל הנוכחיים, תוך הפקרת הגורמים האחרים במערכת – חברי הסגל הזוטר והמורים מן החוץ. שכרם יוצא, כמובן, בהפסדם, מספר החברים בארגון הולך ויורד ועמו כוח ההתמקחות.
אולם הבעיה האמיתית היא לא כוח ההתמקחות של ארגון הסגל הבכיר, אלא הפיצול בין הארגונים. המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה נובע משורה ארוכה של מחדלים ומתקצוב חסר של המדינה, אולם במקום שהגורמים השונים במערכת ישתפו פעולה, כל ארגון מייצג אינטרס צר תוך התעלמות זועקת מהגורמים האחרים במערכת: הסטודנטים שובתים בנפרד על שכר הלימוד – בלא לעסוק כלל באינטרס שלהם עצמם שיהיו להם מרצים טובים יותר; חברי הסגל הבכיר שובתים כדי לשפר את תנאיהם – בלא להתייחס למרצים האחרים או לסטודנטים שהם עתיד האוניברסיטה; ועד ראשי האוניברסיטאות איים בשביתה – כדי להעביר תקציב לניהול האוניברסיטאות – כאילו שמצבם של המרצים והסטודנטים אינו כלל מעניינם.
התוצאה של השביתה הנוכחית ידועה מראש – חברי הסגל הבכיר יקבלו עוד כמה אחוזים של עדכון שכר ותנאים ויחזרו ללמד, אך המשבר ימשיך והקיצוץ יעמיק והתקנים ימשיכו ויפחתו.
אך על מנת ליצור שינוי משמעותי, על מנת להציל את מערכת ההשכלה הגבוהה מידי המפריטים למיניהם - צריכים הגורמים השונים, שעתיד ההשכלה הגבוהה חשוב להם, להתאחד ולפתוח במאבק משותף. הצעד הראשון יכול להיעשות על ידי ארגון הסגל הבכיר השובת עכשיו – להוסיף לדרישותיו את הפסקת העסקתם של מרצים סוג ב' ולדרוש תנאי העסקה הוגנים לכל המרצים.
הכותבת היא עורכת דין המתמחה במשפט ציבורי וזכויות אדם
לפנייה לכתב/ת 
