מה מרגש יותר, לדבר אהבה או לשתוק אותה?
האהבה מייצרת כמות אדירה של מחשבות, שיכולות לחנוק אם לא מאפשרים להן לצאת החוצה. אהבה, אם לחפש מטאפורה, היא פצצת מצרר של מחשבות. יש כאלה שמרוב אהבה שותקים, ויש כאלה שלא סוגרים את הפה
אהבה רומנטית היא רגש של חשיפה. מישהו כתב פעם שכל הסופרים הם בעצם חשפנים המנסים להסוות את חשפנותם, ומשורר אחד אמר פעם שכל ימיו הוא כתב ופרסם את מה שהוא רצה שהאחרים לא יידעו. אהבה עושה את כולם לכאלה. אהבה היא רגש בין שני בני אדם שיצר החשפנות גבר עליהם, והדיבור הוא הריקוד הפורנוגרפי של הנפש. כמו שלפני זה הוא עזר להסתיר, עכשיו הוא עוזר להיחשף.
אהבה היא רגש מדוֹבב. היא מייצרת כמות אדירה של מחשבות, שיכולות לחנוק אם לא מאפשרים להן לצאת החוצה. אהבה, אם לחפש מטאפורה, היא פצצת מצרר של מחשבות. אהבה, למעט שיאים ספורים ורגעיים, צריכה את הדיבור כמו שיכור שצריך יין.
הדיבור ממלא באהבה תפקיד נוסף, הוא התבלין הרוחני שלה. בלעדיו, בעיקר בלעדיו, האהבה אינה מגרדת שחקים, היא לא מצליחה להתרומם יותר מדי מהסקס. לא קשה להבחין, למשל, בין זוגות שיושבים בבית קפה, מי מביניהם מאוהב יותר ומי פחות, ולמי נמאס כבר. הדיבור מסגיר אותם. יש גם שפת גוף, אבל אין מה להשוות לדומיננטיות של הדיבור. בני ובנות זוג שאין להם מה להגיד זה לזה, או שמחשבותיהם זה על זה אינן פורצות כמו מאליהן, חשודים מיד באהבה נסוגה.
אהבה רומנטית ואהבת האל
השוואה קלאסית: אהבה רומנטית היא מטאפורה לאהבת האל. שיר השירים היה אולי החלוץ בתרבות המערבית, ואחריו כבר אי אפשר היה לעצור את הזרם. נזירות, למשל, מתייחסות אל האל כאל מטאפורה של גבר אהוב. ההתנזרות שלהן מסקס היא סוג של שמירת אמונים קנאית לבן זוג. מהו אם כן יחסם של נזירים אל הדיבור? ניתן לצפות, על פי ההשוואה של אהבת אל לאהבה רומנטית, שהם לא יסגרו את הפה. נכון? אז למה הם נוטים דווקא לשתוק?
כמו שנזירים מסתגפים מאוכל, מסקס וממנעמי החיים ככלל, כך הם גם נוטים להסתגף מדיבור. ישו נחשב לשתקן אולטימטיבי, כותב יצחק ציגלר, במאמר מתוך ספר חדש, שתיקות, בעריכתה של מיכל אפרת (הוצאת רסלינג). באנציקלופדיה מימי הביניים, אותה מצטט ציגלר, נאמר בין היתר על השתיקה שהיא ראויה "בגלל אהבת הטוהר, שכן השתיקה מזככת את הנפש ומונעת חטאים". מיסטיקנים מוסלמים מסוימים מכת הצופיים, כותבת הדס זלוצובסקי-לוי באותו ספר, העדיפו לעבוד את האל בשתיקה מאשר בדיבור. וזן בודהיזם, מוסיפה רותם קובנר במאמר אחר בספר, קידש את השתיקה.
אבל למה להמעיט בדיבור? הדיבור, כמו שהוא מוסיף המון לאהבה רומנטית, יכול להוסיף המון גם לאהבת האל. האדם נעלה מהחיה בעיקר ביכולתו המילולית, במחשבה ובדיבור ובכתיבה. הדיבור נובע ישירות מהחומרים שעושים את נפש האדם למה שהיא. למה להסתגף ממנו דווקא בחוויה שהיא במהותה חוויה נפשית?
יש לכאורה הסבר פשוט לשתיקת הנזירים: לא צריך לדבר אל האל כדי שהוא יידע שאוהבים אותו. הוא הרי קורא מחשבות. האדם, לעומת זאת, חייב שיידברו אליו כדי לדעת שאוהבים אותו. הוא יכול אמנם להתרשם מהרבה רמזים, כי אוהבים הם הרשלניים הגדולים ביותר בשמירה על סודיות, אבל קשה לחיות רק מרמזים. טבעה החושפני של האהבה מתקשה להסתפק בפחות מדיבור.
הדיבור של נזירים לא רק שאינו נחוץ, אלא יכול אפילו להפריע. הוא נתפס כמרדד את היחסים עם האל. השתיקה, מצטט זיגלר במאמרו מתוך האנציקלופדיה של ימי הביניים, חשובה "בגלל שהיא מועילה לדבקות הדתית".
אם אותן שתי אהבות דומות ביניהן, הן דומות דווקא בשתיקה. כן, בשתיקה. אהבה רומנטית שפותחת לנו את הפה, לפעמים עד כדי כך שאנחנו לא מפסיקים להתחרט שנולדנו בכלל, נהפכת ברגעי השיא שלה לשתיקה שדומה מאוד לשתיקה נזירית.
"אין לי מילים לבטא את מה שאני מרגיש כלפיך", מקובל לפעמים להגיד ברגע מיוחד של אהבה. ואז קורה אחת משתיים: או שמדברים המון, כדי לבטא את מה שלא מצליחים לבטא, ומרגישים שלא אומרים כלום - או שפשוט שותקים. גם שפת הגוף שותקת. מבטים, תנועות ידיים ותנוחות הגוף הם לא יותר מנסיונות סרק לבטא את מה שאי אפשר לבטא.
"פער בין דלות המילים לבין עוצמת החוויה"
"מרבית המיסטיקנים", כותבת זלוצובסקי-לוי על המיסטיקנים הצופיים, "סברו שלא ניתן לתאר במילים את ההתנסות המיסטית... קיים פער בין דלות המילים לבין עוצמת החוויה. השפה 'הרגילה' שמשתמשים בה יכולה להצביע על התנסות זו, אך אין היא מסוגלת לתארה במדויק". השפה הרגילה מסלפת, מעוותת ומפחיתה בערכה של אותה חוויה.
השפה מתגלה במצבים כאלה ככלי מוגבל ביותר. חייבים לשתוק כדי שלא לסלף, לעוות, או להפחית בערך של האהבה בשיאה הרגעי. הדיבור, במקרה כזה, הוא לא חלק משיחה, כפי שמקובל לתאר אותו במחקרים שונים. הוא לא המשך של מה שנאמר ולא מבוא למה שייאמר, אלא היעדר מוחלט של ביטוי. הוא אמירה שאין אמירה. אם נשווה זאת לבני זוג שהחיים הארוכים יחד גורמים להם למעט בדיבור, הרי שבמקרה הזה השתיקה היא חלק מהשיחה. היא דיבור על השעמום, היעדר ההתלהבות, ואולי אובדן החשק.
הנזירים מסתגפים ומסתפקים במועט, ובני זוג רומנטי עושים הרבה סקס ורוצים את הכל. אבל גם אלה וגם אלה שואפים לאותו רגע שיא, רגע בו האמירה היחידה היא שאין אמירה.
אהבת האל ואהבה רומנטית דומות ברצון שלהם לשתק את המילים בשיאים החולפים שלהן. וסתם ככה, ביומיום, אהבה רומנטית היא חגיגה של מילים.
