יום עצוב להומור הישראלי

פוליאקוב ובתו יעל. עבדו ביחד על "הכל דבש" (צילום: ענת מוסברג)

הבמאי ומנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי עמרי ניצן, שביים את פוליאקוב בהצגה "אמא קוראז'", שפתחה את אולם הקאמרי החדש אומר: "פולי הוא איש אהוב. הוא לא טרח על להיות נאהב, הוא זרם עם החן והחום והנדיבות והצניעות. כשנפגשנו בחדר החזרות, אני אומר לעצמי: 'הנה, זה פולי שאני בתור נער הייתי מעריץ'. כל עווית פנים שלו נדנדה אותנו בכיסאות מרוב צחוק, והיתה גם עם כושר הבחנה של החיים וגם עם כושר ביטוי כל כך מדויק. ואני יושב איתו בחדר חזרות והוא צנוע כמו שחקן שעושה צעדים ראשונים.

"ההבחנות שהוא קלט מטיפוסים שונים בחברה והביטוי שנתן להם בצורה כל כך

מדויקת, זה לא עוד חיקוי ולא עוד פאנץ' ליין זה ברמה של יצירה. יש ביצועים של טיפוסים שהם נחרתים כמו יצירה. לאחרונה הזכירו את מרסל מרסו איך שהדמות שלו פיירו הפכה לאייקון תרבותי, וגם הטיפוסים של פולי שהם בתמונה הקבוצתית הזו, בתמונת הסרג'נט פייפר של התרבות הישראלית קיימת שם".

משה נאור, שביים את פוליאקוב בהצגות "משפחת ישראלי" של בועז גאון ו"סוחרי גומי" של חנוך לוין בתיאטרון חיפה אומר הבוקר: "היתה לי זכות לעבוד עם פולי בהפקה הראשונה שלי בתיאטרון הרפטוארי, והרגשתי מיד עטוף באהבה. מה שמופלא בו הוא שלפעמים הוא כמו אבא ולפעמים הוא כמו ילד, אדם שמעורר אהבה בכל רגע ורגע במחיצתו. פולי הוא אדם טוב לב, אמיתי מאוד, אנושי. איש שקוף שלא מסתיר דבר, לטוב ולרע. למדתי ממנו המון".

עודד דוידוף, מי שביים את "הכל דבש", אמר: "הוא היה בן אדם מדהים ושחקן ענק. מהבוקר כל הצוות של הסדרה מתקשרים ומתאבלים עליו. כולם למדו ממנו כל כך הרבה, ובמיוחד אני. זו היתה עבודה כל כך אינטנסיבית, במשך שנה כמעט ראיתי אותו יום-יום, וממש הרגשתי שהוא קיבל אותי כמו בן משפחה. כל כך נהניתי לעבוד איתו. אני לא זוכר שפעם אחת הוא היה קשור באיזה ריב, הבנאדם היה כולו טוּב. ומעבר לכל, הוא פשוט היה כישרון אדיר. כואב שהוא נפטר בגיל כל כך צעיר. לא סתם אומרים שכל הטובים מתים צעירים. אני בטוח שיש לו מקום בגן עדן".

ג'טה מונטה, ששיחקה עם פוליאקוב בהפקה "אמא קוראז'", אומרת: "זו ידיעה מאוד עצובה בשבילי. פולי היה איש טוב, מלא חן ושמחת חיים וסקרנות של ילד. פשוט אדם מקסים ופרטנר נפלא".

נעמי פולני, ממייסדי להקת "התרנגולים" בה היה פולי בתחילת דרכו, מתקשה לעכל את הבשורה: "אין שום דרך למצות את פולי בקשקוש מילולי. אני יכולה לומר רק לומר שזה יום עצוב מאוד בשבילי".

ביחד עם ספי ריבלין (צילום: תומריקו)

פוליאקוב (66), שמזוהה יותר מכל עם "הגשש החיוור", השתתף לאחרונה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "הכל דבש", סדרה בת עשרה פרקים שכתבה בתו, יעל, העוסקת בדמויות ובסיטואציות מוקצנות מחיי משפחת פוליאקוב. פוליאקוב גנב את ההצגה בתפקיד עצמו, אב המשפחה ההיפוכונדר.

לוקח ללב

לפני מספר חודשים התראיין פוליאקוב ל"ידיעות אחרונות", ביחד עם בתו. הנה קטע מתוכו:

"לפני חמש שנים עבר ניתוח מעקפים. "במשך שנים דאגתי נורא, אני

נוטה לפאניקה. המשפחה אצלי זה דבר נורא חשוב, חוץ מהם לא מעניין אותי שום דבר. היו תקופות ארוכות שהילדים נהיו מטורפים לגמרי. כל תוכנית שהיתה לי לגביהם, כל פרוגרמה חינוכית, הכל התחרב. בסופו של דבר אתה מגיע לשלב שאתה פשוט מיואש, אתה מרים את הידיים ואומר: 'אני אוהב אתכם ותהיו בני אדם'. זה לא כתוב באף ספר, אבל זה מספיק".

יעל: "פולי הוא אדם מאוד חרדתי, שלא מספיק נהנה מהחיים, יותר מדי דואג לילדים שלו. הוא מאוד טוב לסביבה ופחות לעצמו. אם הוא היה חושב יותר על עצמו זה גם היה יותר טוב בשבילי, כי אז הוא לא היה מסתובב לי בבתי חולים עם לב, אבנים, כבד ולא יודעת מה".

פולי: הדאגה שלי למשפחה, לעתיד, לקיום, הרביצה בי מכות קשות. היום אני יותר מודע לזה, לוקח באיזי. במשך שנים נטל החרדות שנשאתי היה גדול פי כמה ממה שהיה במציאות. זה טבעי שאדם חרד לקיומו, אבל לא עד כדי כך. הייתי היסטרי. זה הביא אותי לבית חולים. הלחץ הולך ומתגבר, ופתאום אתה מקבל איזו התמוטטות קטנה. היו תקופות קשות מאוד".

יעל: "מדובר באדם ששואל כל הזמן 'מה יהיה מה יהיה מה יהיה'. זו שאלה שיוצרת מחלות, כי אין תשובה. יש בו משהו עצוב".

פולי: "אני עצוב? בסך הכל אני לא עובר על דברים כלאחר יד, ואני לוקח הרבה דברים ללב, וקשה לי לשמוע או לקרוא חדשות רעות בלי להיפגע כאילו זה קרה לי".

יעל: "כן אבא, זה נקרא עצוב".

הדרך לגששים

פולי נולד בירושלים וגדל בתל אביב. התחנך בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק". כבר בתקופת לימודיו התבלט בכשרון המשחק שלו, ובאחת מהופעותיו במסגרת בית הספר, עורר את תשומת ליבם של כמה מחברי להקת הנח"ל שנכחו במקום, ויעצו לו להיבחן ללהקה עם גיוסו לצה"ל. ואכן, את שירותו הצבאי עשה פוליאקוב בלהקת הנח"ל, שם התוודע לגברי בנאי - מי שעתיד להיות שותפו לקריירה ארוכת שנים בתחום הבידור.

הגששים במופע (צילום: מיכאל קרמר)

עם שחרורו מהצבא השתלב פוליאקוב, יחד עם בנאי, בלהקת "התרנגולים", בה היה חבר גם שייקה לוי. בין השלושה נרקמה ידידות אמיצה ולאחר פירוק הלהקה, הציע אמרגנה, אברהם דשא (פשנל), להקים שלישיית בידור - "הגשש החיוור". את תוכניתם הראשונה של הגשש החיוור ביים וכתב השחקן שייקה אופיר. שם התוכנית היה "שמחת זקנתי" והיא הועלתה לראשונה בכ"ט בנובמבר 1964. בתחילתה נועדה הלהקה להיות מבוססת בעיקרה על הופעה מוסיקלית, אך ברבות השנים הפכו קטעי הקישור-המערכונים לעיקר.

בעשרות שנות פעילותם העלו חברי הגשש 10 תוכניות בידור מקוריות: "שמחת זקנתי", ו"תכנית ד'", בבימויו של שייקה אופיר, "סינימה גשש" ו"קנטטה לשווארמה", בבימויו של נסים אלוני, "קסיוס קליי נגד חלפון", "אופסייד סטורי", "עובדים עלינו", "קרקר נגד קרקר" ו-"כוסות רוח", בבימויו של יוסי בנאי, ו"בעבור חוקן דולרים", בבימויו של מוטי קירשנבאום.

לצד מופעי הבידור השתתפו חברי הגשש בכמה קומדיות קולנועיות כמו "ארבינקא", "מוישה ונטילטור", "גבעת חלפון אינה עונה" (שהפך לסרט פולחן), "הקרב על הוועד" ו"שלאגר". עם עלייתו של ערוץ 2 הטלווזיוני בשנות ה-90 כלל לוח השידורים תוכנית מערכונים של "הגשש החיוור", אך תוכנית זו לא זכתה להצלחה וירדה מן האוויר כעבור מספר חודשים.

בשנת 2000 זכה פוליאקוב יחד עם חברי "הגשש החיוור" בפרס ישראל על מפעל חיים. לאחר פירוק הלהקה, החל פוליאקוב בקריירה עצמאית, הן כבימאי ושחקן תיאטרון והן בטלוויזיה.