"סך הכל" של יונתן רזאל: הדיסק הנכון לחורף

את אלבום הבכורה של יונתן רזאל קיבלתי כבר לפני יותר מחודשיים. המילים כבר הוקלדו, הקובץ כמעט נשלח אל המערכת, אבל משהו בי אמר שאולי כדאי לחכות וקודם כל לראות איך העולם יקבל אותו. משהו עצר אותי, אמר לי שאני צריך לחכות עם מה שאני כותב עליו. לא שההמתנה היתה פשוטה, היא לוותה בעשרות איומים על חיי מצד העורך, אבל שרדתי עד השבוע ואז הבנתי מה היה העניין - זהו פשוט דיסק חורף.

כבר כשיצא "סך הכל", הסינגל הראשון מתוך האלבום, ניתן היה לראות מבעד לגלי החום שאפפו את רזאל ברחש הסביבתי ובטוקבקים שלא מדובר בעוד אלבום ובעוד יוצר בז'אנר היהודי. ואכן, כמעט חודשיים עברו ובמהלכם הצליח רזאל להשתחל אל קודש הקודשים של גלגלצ, לזכות בתואר זמר השנה של ynet יהדות ולקבל פידבקים מכל גווני הקשת האפשריים - החל ממבקרי מוזיקה נרגנים, שבדרך כלל עולה להם בדם להוציא מילה טובה על מישהו שלא צמח בערוגה שלהם, ועד לאמהות לעשרה ילדים ב"גבעה 4539" שבשומרון.

משימה לא פשוטה היתה לרזאל לשלב בין איש מוזיקה שמצד אחד עובד עם תזמורת קאמרית ועם פיגורות מקומיות כמו ארקדי דוכין ושלמה ארצי - שגם אם הם לא כוס התה שלך, אתה לא יכול לערער על המקצועיות שיש בעבודה איתם, לבין יונתן רזאל הקלאסי יותר, זה של הקהל המקורי שלו מנחלאות. המהוקצעות אינה דווקא מנת חלקו של יונתן רזאל "האחר", זה עם ההווי הקרליבכי, שפונה לקהל שמקצוענות היא לא הפרמטר החשוב ביותר שלו, קהל שיסתפק גם בהופעת הקפות שניות עם חצי אורגנית ומערכת סאונד של כנס חוזרים בתשובה - כל עוד הנשמה תהיה החלק המרכזי שבמוזיקה.

אני לא מכיר את מערכת היחסים הכנראה מאוד קרובה בין אביתר בנאי לרזאל, ואני גם לא מומחה גדול בפסיכולוגיה, אבל הבחירה בו כמפיק וכשותף מלא להקלטת "סך הכל", והמקום שאליו השותפות הזו הביאה את האלבום הזה, יכולה לספק תשובה הולמת לדיסוננס המוזיקלי בחיים המוזיקלים של רזאל.

כיאה לאחד שהפסנתר בשבילו הוא תחום ההתמחות, רזאל יודע לתת לאצבעות שלו לשחק עליו ולשים אותו במרכז רוב השירים. רזאל מוציא ממנו לא רק נגינה וירטואוזית, אלא גם הרבה מלודיה והרבה רגש חם. בזכות היכולת הפנומנלית הזו שלו, שירים כמו "סך הכל" ו"דרור יקרא" (לטעמי, השיר הטוב באלבום) מתרומים ומצליחים לגעת גם בציבור ש"כי מציון" לא ממש נמצא בלקסיקון היומיומי שלו.

על פניו, לקהל שכן מורגל בטקסטים מן המקורות, הבחירות של רזאל יכולות להיראות יחסית בנאליות. "כל העולם כולו", "וארשתיך" כבר טופלו והולחנו על ידי לא מעט אמנים, אבל רזאל מצליח ברוב המקרים לצאת מהמוקש הזה על ידי חיבור של הקודש שבפסוקים עם החול ועם השירה העברית.

זה עובד מצוין בדואט שלו עם אביתר בנאי ב"כי מציון", אבל באופן אישי הייתי רוצה עוד מיונתן. כחסיד, אולי שוטה, של חשיפה אישית, נדמה שהעוד צעד אחד הזה היה חסר. צעד שבו הוא ממש פושט מעליו את תכריכי הקודש, וחושף עד לעצב את יונתן רזאל ואת מה שעבר עליו במסע הארוך הזה שהוא שעשה עד שהוציא את אלבום הבכורה.

אולי עכשיו, כשהוא הוריד מעצמו משקל כבד של ציפיות והמתנה זה יגיע עם בדמות אלבום שני, שבתקווה לא יצא עוד 14 שנה. עד אז תחממו את החורף שהגיע אלינו רק באמצע נובמבר עם "סך הכל".