הטירוף שלךָ שבר את גופי וכילה את נפשי
תמיד חלמתי על בית משלי, חם ואוהב מלא בילדים ובצחוקם המתגלגל. וככה קיבלת אותי, נערה עם מטען כבד, שכל כך רוצה שמישהו ירצה בה. לא היית שונה ממה שהכרתי בבית שלי ובמשפחות האומנה: חיוך שטני וזועם, אלים בכל דרך. מכתב גלוי לכבוד יום המלחמה באלימות נגד נשים
אני, שהייתי שם עוד בהיותי ילדה קטנה, למדתי על בשרי מהו כאב. בשמלתי האדומה עם הפרחים הלבנים ונעלי הבד הלבנות ממתינה שהוריי יבואו, יחבקו וילטפו, אך הם היו עסוקים במלחמות הישרדות אנושות ביניהם.
אמא, שחטפה מכות נמרצות כמעט מידי ערב, שכחה את ילדתה. ואבא, שאגר כוחות כדי להרביץ בלילה, חי בעולם משלו. ורק אני ככדור המטלטל ביניהם, מנסה בכוחותיי השבריריים לנתקם זה מזה. מובן שלא הצלחתי. כבר אז הבנתי שיש מלחמות בעולם, והמלחמה הקשה ביותר היא המלחמה בבית שלי, בין ההורים שלי.
הפכתי לנר נשמה שדולק 24 שעות
ככה גדלתי. מילדוּת הבנתי שאני בוגרת שמוטלת עליי אחריות לשרוד. ניסו לחפש עבורי הורים חלופיים שיגנו עליי במקום בו נכשלו ההורים האמיתיים. עברתי שלוש משפחות אומנה, ואותן ידיים קטנות המשיכו לגונן על גופי ונפשי. הפכתי לנר נשמה שדולק 24 שעות בכל משפחה, זועקת בלילות ואין איש מלבדי.
נושאת צלקות ורסיסים הוחזרתי כעבור שלוש שנים אל הוריי. מצאתי אנשים שבורים ומרוסקים המשוועים לעזרה, ואני כמובן הייתי שם בשבילם.
תמיד חלמתי על בית משלי, חם ואוהב מלא בילדים ובצחוקם המתגלגל. וככה קיבלת אותי, ילדה/נערה עם מטען כבד, שכל כך רוצה שמישהו ירצה בה. ואתה רצית. לא היית שונה ממה שהכרתי בבית שלי ובבתים שלהם, חיוך שטני וזועם, אלים בכל דרך.
חשבתי שאולי אם תבין שכבר לא כואב, תפסיק להכות
התחתנתי איתך, וגם ברגעים אלו בכיתי, כי לימדו אותי שאין שמחה ללא כאב, ללא דמעות. אבל במשך הזמן הפסקתי לבכות, משום שלא נותרו דמעות, וגם לא תחושה. חדלתי להרגיש. כנראה חשבתי שאולי אם תבין שכבר לא כואב, תפסיק להכות.
נולד לנו בן בכור, קיוויתי שתשתנה. אבל גם בו, בגיל כה צעיר, רצית לפגוע. הרגשתי מפולת על ראשי, נלחמתי. וכך, במשך עשר שנים נולדו ארבעה ילדים. גוננתי על ילדיי ללא הרף, ובשל כך חטפתי יותר ויותר. כמה יצירתי היית. הטירוף שלך שבר את גופי וכילה את נפשי. כך הגעתי להתמוטטות ואישפוז, בזרועותיך.
כמה טפחת לעצמך על השכם באותם רגעים! אבל דווקא הבור שחפרת לי גרם לי לצאת החוצה ולהיאבק על חיי ועל חיי ילדיי.
איימת, צעקת, עקבת, טיפסת בלילות דרך החלונות
זה הטריף אותך, איך הקטנה הזו נלחמת. איימת, צעקת, עקבת, טיפסת בלילות דרך החלונות, נעצרת על ידי המשטרה והמשכת. אבל ככל שהתעקשת יותר, אני הפכתי חזקה מולך.
הגעתי למרכז של ויצו המתמחה באלימות. מותשת, חסרת אמון מבולבלת. ניסיתי להבין איך נראה העולם. אט אט, במשך כארבע שנים של טיפול, גיליתי עולם שונה. עולם שמבין את פחדיי, שמלטף את פצעיי ומטפח את עולמי.
בגיל 30 נולדתי מחדש.
למדתי להאמין, לבטוח, להיות ילדה, אשה, לכאוב, לסלוח. פיתחתי יכולות משלי. ילדיי איתי, בריאים ומאושרים, מחייכים, כמו שחלמתי.
הצלחתי לחוות אהבות, והפעם להזיל דמעות של אושר, שבע שנים אחרי. את עיקר הכוח אני שואבת היום מילדיי המופלאים ומתרומתי בהתנדבות למאבק באלימות.
ויצו היתה לי קרש הצלה. שם פגשתי נשים שחוו אלימות גם הן. הפכנו חברות נפש, ויחד הקמנו קבוצת תמיכה והסברה. אנחנו מושיטות יד חמה ואוזן קשבת לאותם גברים, נשים וילדים, שהחיים עבורם הם אלימות וסבל. אנחנו נפגשות עם כל גוף שיכול לקדם את המאבק בנושא.
כשאני פוגשת באנשים, בסיפורים, בהתכחשות, במטענים, בחרטות, בעזיבה ובחזרה, אני מרגישה אותה ילדה קטנה עם השמלה האדומה, כאילו אותה נקודה קפאה שם ולא השתנתה עד היום.
לא עוד. נשבעתי שאלחם עבור עתיד בריא יותר עבור כולנו. אלחם כדי שידיים ישמשו לחום, לאהבה, לליטוף, ולא יהפכו עוד סיוט במשפחה.
אנחנו פה כקבוצת נשים אמיצות, דוגמה אישית לגברים ולנשים, שאסור לשתוק. שגם לָך ולךָ מגיע לחיות בכבוד עם גופך ונפשך "ולהעביר את זה הלאה", לדורי דורות.
- תמי, בת 38, אם לארבעה, גרה במרכז הארץ, חברה בקבוצת פעילות במאבק באלימות במשפחה, חברה בקבוצה "להעביר את זה הלאה". השנה היא קיבלה מלגת לימודים מטעם אוניברסיטת בר אילן כדי להמשיך ולקדם את המאבק נגד אלימות.
להילחם כדי שידיים ישמשו לחום ואהבה (צילום אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)
גידול בדיווחים על אלימות נפשית, מינית וכלכלית מצד בן הזוג
לקראת היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות כלפי נשים חושפת ויצו נתונים מתוך פניות המגיעות לקו החירום שהיא מפעילה, בשיתוף משרד העבודה והרווחה, לנשים ולילדים בסיכון (1-800-220-000). הנתונים מתייחסים לשנת 2006 ולמחצית הראשונה של 2007:
- בשנת 2006 הגיעו לקו קרוב ל-4,000 שיחות, רובן המוחלט דיווחו על אלימות מצד בן הזוג.
- מנתונים שנאספו במחצית הראשונה של 2007 עולה שכ-35% מסך הדיווחים לקו הגיעו מקרוב משפחה או אזרחים מודאגים בסביבת הנפגעת. נתון זה, המצביע על עליה לעומת השנה הקודמת, מרמז על כך שאזרחים מגלים היום מעורבות גדולה יותר במקרה של חשד למקרה של אלימות בסביבתם.
- על אף ששיעור הפניות המדווחות על אלימות פיזית נותר זהה, יש מגמת עליה בדיווחים על אלימות נפשית, מינית וכלכלית מצד בן הזוג.
- בשנת 2007 הוכפל מספר הפניות שהגיעו מישראליות ותיקות (כלומר, לא עולות), מה שמעיד על הגברת המודעות הציבורית בנושא.
- חלה עליה של מאות אחוזים במספר הפניות לקווי החירום בחודשי נובמבר-ינואר. נראה שנתון זה קשור לעיסוק הציבורי סביב היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים.
מקלטים וקווי חירום לסובלים מאלימות במשפחה
