מיהו נסיך אמיתי, ומה בין נסיכה ל"פרינססה"

הביטויים האלה לא חדשים, הם קיימים כבר דורות בשיח הסינגלים, אבל מה באמת עומד מאחוריהם? להלן תוצאות הבדיקה שערכתי:

אף על פי שבני שני המינים משתמשים בתארי האצולה הנ"ל כדי להשליך על המין השני תכונות מסוימות, ההבדלים בין יחס הנשים ויחס הגברים לתארים אלה ברורים למדי.

הנסיך הוא שילוב של צניעות, רוך, נימוסים בריטיים ותום נעורים בכל הנוגע לאהבה, מהולים בחוסר מודעות כרונית-עד-מחשידה למעמדו הרם ולכוחו העצום והמשכר.

כריש ממולח ונבון, שמתמרן את הפוליטיקה של "ממלכתו"

וזה לא שהוא אהבל, חלילה. הוא כריש ממולח ונבון, שמתמרן את הפוליטיקה של "ממלכתו" ושולט ביד רמה בכל הנעשה בה, אבל "מובן שזה לא הוא האמיתי", כך תאמר כל חובבת תארים מצויה, זו רק דמותו הציבורית, שנועדה לשמר את כוחו באימפריה ולהראות לכולם מי הבוס. אבל כשמדובר בנשים, מתגלה דמותו האמיתית-לכאורה. דמות הילד התמים והצנוע, המחפש אחר אהבת אמת ובראש צבא של מאות שומרי ראשו מסתובב ברחבי ממלכתו עם סוסו הצחור, המהיר, היפהפה והמשוריין (ע"ע "פרארי") ומחפש אחר שואבת מים חרוצה, יפת עיניים וחולמנית (ע"ע מלצרית), אותה יתלוש באחת ממקומה בהפתעה, עת היא

מטלטלת עוד זוג כדים כבדים לעבר שולחן סעודה חגיגי של קומץ ברונים שיכורים והוללים. ואז, או אז, יישא אותה לארמונו, שם ייתלשו גם שארית בגדיה והיא תרכב עליו לעבר שקיעה קסומה, למגינת ליבה של אמו הפלצנית, תרתי משמע. וכשיבוא על סיפוקו, יכרע על ברכיו ובעיניים כלות יתחנן שתואיל לפחות לצאת למרפסת, לנופף קלות להמון המריע לה ברחובות ולומר: "אל נא תגיעו למסקנות חפוזות. אני עוד צריכה לחשוב על זה".

גברים, לעומת זאת, משתמשים בתארי האצולה על מנת ללעוג. יש הבדל גדול מבחינתם בין לומר סתם "נסיכה" לבין להטיח את התואר "פרינססה", בטון הפולני המתבקש. רובם יגידו שזה ממש לא אותו הדבר. כשהם משתמשים בביטוי "נסיכה", זה כדי לתאר את הבת הקטנה שלהם, המתוקה, החכמה והיפה בעולם, בבת עינם, אותה הם פינקו ונכנעו לכל גחמה שלה. הם פשוט לא היו מסוגלים לראותה בוכה, וכל דמעה שלה תורגמה להגשמת משאלה ולגערה אבהית מלטפת נוסח: "נסיכות לא בוכות, מלאכית שלי. רק ממצמצות בעיניים ומבקשות יפה מאבא". אך גדלה הנסיכה הקסומה והגיעה לגיל 18, ומבחינת הגברים חובבי התארים היא עברה שלב אבולוציוני אוטומטי ונכנסה בעל כורחה למשבצת ה"פרינססה", בעיקר אם היא לא יוצאת חלציהם.

לרוב הגברים המשתמשים בביטויי חלפה מן הסתם בראש לפחות פעם אחת דמותה הגרוטסקית של מארי אנטואנט, אשתו של מלך צרפת לואי ה-16. אשה קוקטית ורהבתנית, מכורה לחיי תענוגות, מקדישה את זמנה לפולחן האסתטיקה והיופי על חשבון בני עמה הכורעים תחת נטל החיים הקשים. האשה שתרומתה היחידה לצרפת היתה הצתת הניצוץ שהביא למהפכה, תוך הפגנת שיאים של טימטום, אטימות והתנשאות, עת שלחה את ההמונים להתענג על עוגות באין לחם.

אתון המחפשת מלוכה בעולם של חמורים

הפרינססה של היום, לפי אותם גברים, היא ממש אותה מארי אנטואנט של המאה ה-18 – מתנשאת, אטומה, שטחית, בורה, נהנתנית, אגואיסטית והוזה. רק שלהבדיל ממארי, שזכתה לאי-אלה ימים יפים בימי מלכותה, הפרינססה המודרנית היא אתון המחפשת מלוכה בעולם של חמורים.

מובן שלא כל מי שזכתה בתואר הבלתי סימפטי אכן עומדת ב"סטנדרטים", אבל לא עובדה כגון זו תמנע מחובבי התארים לקשור כתרים לכל מי שנחשדת בפרינססיות. הלא הם נושאים את נס המהפכה, ולמי יש זמן להתעסק במורכבויות אנושיות, כשעתיד המולדת מונח על הכף, כשהגיליוטינה צמאה למנת הראשים היומית שלה, והתסכול ותאוות הנקם גורמים צמרמורת נעימה בגבם של ההמונים עם כל ראש שנערף? העיקר שייכחד כבר גזע הפרינססה מהעולם ויישארו רק הנשים הצנועות, המקסימות וחדורות האידאולוגיה. ואז יוכלו סוף סוף חובבי התארים להניף איזה דגל טריקולור המסמל את נצחון העם על האריסטוקרטיה המרשעת, להתמסד איתה - ולגדל נסיכות משלהם.

האימייל של קורטז