להתמכר ללבן של אשכנז

רחל לאה ג'ונס גדלה בארץ כנערת הפוסטר של אשכנז. העיניים הירוקות והמחלפות הבהירות שלה עלו לישראל בגיל חמש מארה"ב, ובמהלך התבגרותה נחשבה לקצפת הלבנה ביותר בנמצא - גם אשכנזייה וגם אמריקאית. בסרטה, "אשכנז" היא מתחקה אחר החוויה האשכנזית, ומבררת מתי ואיפה התחיל הכל.

דמותה של לאה ג'ונס מסייעת לאלה שהגיפו את החלון מול האופי המזרחי המובהק שהיה לדמות היהודי באירופה, ומאששת החלטתם של אלה שהפכו מיהודים לאשכנזים. היא מחזקת את אלה שהפכו את המונח 'אשכנז', שבאירופה נחשב למקבילה ל"מזרח", והפכוהו למקבילה המקומית ל"אירופה".

"בישראל אין יותר לבן ממני" היא מצהירה. "אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שאני אחותו של האקלברי פין. זה לא שאין אשכנזים כמוני, אבל פיזית אני מהווה סוג של פנטזיה, כי רוב האשכנזים לא נראים כמוני. פנטזיה של אירופאיות, של אריות, מילים שקצת מפדח לדבר עליהן. זה מאוד אירוני, מפני שאני אשכנזייה עם טוויסט, כי מה שבעצם הופך אותי לכל כך 'אשכנזייה' זה הצד הלא יהודי שלי, הצד הממש לבן".

מתוך הסרט. פשיטת הרגל הרוחנית ההיא מרחפת מעל האשכנזים

ואכן, אביה של ג'ונס הוא מוזיקאי נוצרי מאלבאמה ואימה היא אשכנזיה אמריקנית. "למעשה מה שבסופו של דבר אשכנזי בי זה הצד של אמא שלי, שהוא הרבה יותר מזרחי מהצד של אבא" היא מסבירה. "הוא יותר אקספרסיבי בקול, ברגש, בגוף, הכל בא לידי ביטוי בצורה הרבה יותר פתוחה ודינאמית".

אלטע זאכן ערבי

ג'ונס חוותה אם כך את שני צדדיו של המטבע האשכנזי - אליטה בארץ, וכמעט לבנה אליטיסטית בארה"ב. בסרטה התיעודי "אשכנז" היא מנסה להבין מה עומד מאחורי הכמיהה ללבן, ומה היו השלכותיה ההרסניות על אלה שעמדו בדרכה.

"אשכנז" הוא תרכובת של ראיונות עם אשכנזים מלומדים ואשכנזים מהרחוב, מזרחים משכילים ומזרחים עוברי אורח. כולם נדרשים לשאלה מהו והיכן הוא אשכנז. האם במאה שערים? או שמא בקיבוץ? ואולי בבית חולים "הדסה" הישן שנעלם מנופה של תל אביב? הוא מתאר איך עודן והותפל טעמם של יהודי אשכנז בגולה עד שהתמזג עם ה"אירופאיות", איך נחנקה יהדות אשכנז בכוונה  תחילה בנאום הפתיחה של גדעון האוזנר, ערב משפט אייכמן, ואיך צמחה על חורבותיה יהדות אירופה.

מתוך הסרט. "טוביה החולב" וסאלח שבתי זו בערך אותה הדמות

"יום אחד עבר אלטע-זאכן מול הבית שלנו", מספרת ג'ונס, "וילדיו של בן זוגי חיקו אותו בדיוק בסוג המבטא שאשכנזים יחקו בו מזרחי. כששאלתי אותם באיזו שפה זה אלטע-זאכן, שניהם אמרו בלי להסס, 'ערבית'. זה אומר הכל – מישהו שמסתובב עם עגלה וסוס או טנדר, שהוא לא עשיר וצפוני ומדבר ברמקול - הוא לא יכול להיות אשכנזי. לא זוכרים פה את 'טוביה החולב' ולא זוכרים שסלאח שבתי וטוביה זו בערך אותה דמות. אנחנו רוצים להיות פול ניומן כחול העיניים על הסיפון של האקסודוס".

מעצם היותה של לאה יהודיה אמריקנית, נחים בשלום חלקיקה האירופאים והאשכנזים זה לצד זה, בניגוד לרוב יושבי הארץ האשכנזים. בסרטה אפשר לראות אשכנזים ש"גילו" שהם אשכנזים רק בצבא, כי הם תמיד ראו עצמם ישראלים, אשכנזים שמכריזים ש"אשכנזי זה סבא שלי, לא אני", ואשכנזים שמצהירים ש"אשכנזי זה ההיפך מספרדי ואין לזה תוכן".

מיעוט רודף נרדף

בסופו של דבר הסרט "אשכנז" הוא לא סרט על מיעוט רודף, אלא על מיעוט שנרדף, הגיע למעמד שליט והמשיך להיות נרדף, בעיקר על ידי עצמו. "באירופה, היהודי כל הזמן השווה עצמו לנוצרי. כמו שדניאל בויארין אומר בסרט: 'כשנהיה שם הם יראו שאנחנו גרמנים. שתמיד היינו גרמנים'.

"השבר הזה מאוד מאפיין את האשכנזים בישראל. פשיטת הרגל הרוחנית ההיא מרחפת מעלינו. באפליה נגד מזרחים, למשל, אפשר לאתר משהו מהמועקה האשכנזית. אנחנו שינינו את עצמנו למה אתם לא יכולים לשנות את עצמכם?'. כרוך בזה גם כעס, כי השבר היה אלים. זה מאוד שיפוטי והאשכנזים לא שואלים את עצמם 'כל כך טוב לנו שכולם צריכים להיות כמונו?'"

מתי גילית שאת אשכנזייה?

"תמיד ידעתי שאני מ'השווים יותר'. הייתי אקסטרה סופר אשכנזיה פלוס-פלוס, שכל דלת פתוחה בפני, שלא חושדים בכוונותי, יודעים שאני אשלם. אז מה זה אומר עלי? מצד שני יש את הפדיחה של להיות אשכנזי, אבל אפשר לשאת אותה. זה בדיחות על האוכל הרע, זה להישרף בשמש שמזכיר לך שאת לא

 לגמרי מצוידת למקום הזה. אבל קל היה לחיות עם הדברים האלה כי הכוח היה בידינו".

למי הסרט מיועד? 

"'אשכנז' הוא על אשכנזיות, לא על אשכנזים. ברור שאפשר להגיד שהקליינטים המרכזיים של האשכזניות הם אשכנזים, אבל האשכנזיות לא שייכת רק להם. היא מגדירה אותנו בחברה, בתרבות שלנו. ואנחנו מוגדרים על ידיה, מבפנים ומבחוץ".

ומה אמרו במשפחה האשכנזית שלך על הסרט?

"כולם הבינו, אף אחד לא הרים גבה. אני באה ממשפחה שדומה לי וביקורתית לגבי החברה הישראלית. אני אשכנזייה מבית טוב".

"אשכנז". שבת, ערוץ 8, 21:50