שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אהבה בת 50

    קלוד ללוש, הבמאי שהכי אוהבים לשנוא בצרפת, הוכיח שהוא עדיין על הסוס עם סרטו החדש, "הצטלבות". בראיון מיוחד ל-ynet רגע לפני ביקורו בישראל בסוף השבוע, הוא מודה שהוא עדיין מתרגש מקולנוע כמו בפעם הראשונה. למרות ש"היום, עם הגיל, אני מתייחס לזה גם קצת כאילו זו הפעם האחרונה"

    ללוש: "בעולם של שקרנים, האובססיה שלי היא לצלם את האמת".

     

    "ללוש חזר", כך בישרו הכותרות בצרפת עם יציאתו לאקרנים של סרטו החדש "הצטלבות". אחרי שנים של התכתשות בלתי פוסקת עם הביקורת המקומית, קלוד ללוש, הבמאי שהכי אוהבים לשנוא בצרפת, הוכיח שהוא עדיין על הסוס עם סרט מצוין שבנוי כרומן משטרתי אפל ומקושט בקאסט שחקנים משובח ובו דומיניק פינו, אודרה דנה ופאני ארדן.

     

    במשך שנה שלמה הוא עבד על הסרט תחת שם העט הרווה פיקאר, והצליח בכך להרחיק ממנו ומסט הצילומים את העיתונות. כשחשף את עצמו בסופו של דבר על במת פסטיבל קאן שם הוקרן הסרט בבכורה עולמית מחוץ לתחרות, היו לא מעט שרתחו. עיתון ה"לה מונד" הקדיש את מרבית מאמר הביקורת למעשה הזה.

    "פגוע מקבלת הפנים הצוננת לסרטיו האחרונים וטעון בתחושה עמוקה של קורבן בשל הביקורות הבלתי הוגנות לדבריו, ללוש רצה להראות שלסרט ביכורים של יוצר בלתי מוכר, יש יותר סיכוי לזכות להערכת הביקורת מאשר לאופוס החדש של הקולנוען המקולל שהפך להיות", נכתב ביומון.

     

    בציניות לא מוסתרת נכתב באותו המאמר שטוב היה עושה ללוש לו היה משחק את המשחק עד סופו ומוותר על החשיפה שמתפרשת כניסיון לזכות ביחסי ציבור. "יש לי מערכת יחסים קשה מאוד עם הביקורת מזה שנים, כך שהם לא ממש מעזים לכתוב שהם אוהבים את הסרטים שלי גם כשהם אוהבים אותם", הוא אומר בראיון בלעדי ל-ynet ימים ספורים לפני שהוא נוחת בישראל לרגל הקרנות הבכורה.

     

    מה יש בו שכל כך מרגיז את הביקורת? אם תשאלו את ללוש הוא יאמר, שהכל החל אחרי ההצלחה הקולוסאלית של סרטו "גבר ואישה" אי שם בסוף שנות השישים. "הסרט הצליח בצורה יוצאת דופן וקצת אחרי שהוא יצא לאקרנים, קיבלתי טלפון מפרנסואה טריפו שביקש להיפגש איתי", הוא מספר. טריפו, שנחשב למבקר החריף והבוטה ביותר של "מחברות הקולנוע", ביקש לפרסם גיליון מיוחד שיוקדש לללוש ובו ינתח כיצד הפך זה ליוצר הקולנוע המובן והקומוניקטיבי ביותר של הגל החדש. "אמרתי לטריפו: 'אשמח מאוד שתפרסמו גיליון מיוחד שיוקדש לי, אבל אני לא אחד מילדי הגל החדש. אני מודה לגל החדש, שהראה לי כל מה שאסור לעשות'. טריפו קיבל את זה רע מאוד וגם ב'מחברות הקולנוע' לא אהבו את זה. אמרתי בריש גלי שהקולנוע שלי הוא ההיפך המוחלט מהגל החדש".  

     


    ללוש. "אני לא אחד מילדי הגל החדש"

     

    מפני שהוא יותר קומוניקטיבי?

     

    "לא, מכיוון שאני מנסה לעשות קולנוע לא משעמם. אני חושב שהקולנוע זו אמנות פופולארית וזה מה שתמיד רציתי לעשות. בכל מקרה, הם נעלבו והגדירו אותי כאויב. מרגע זה ואילך הפכתי לשק האגרוף שלהם. מעולם לא הייתי חלק מתנועת הגל החדש וכיוון שלא רציתי להיות חלק ממנה, תמיד היו לי בעיות קשות עם הביקורת. כיום אני יכול לומר שהזמן הוכיח שהטקטיקה שלי היתה נכונה".

     

    החיים הם חומר גלם טוב

    ללוש טוען שהוא אינו קורא ביקורות ובכל זאת, המציאות מוכיחה שהוא אינו אדיש להן. בשנת 2004, בעקבות ביקורות מרושעות במיוחד שקטלו את סרטו "הפריזאים", השקיע הבמאי סכום נכבד של 150 אלף יורו בהקרנות ללא תשלום של הסרט על 400 מסכי קולנוע ברחבי צרפת. "זו היתה הדרך שלי למחות", הוא מודה ומדגיש, "אין לי שום זכות להתלונן. אני יוצר קולנוע מפונק, אין הרבה אנשי קולנוע שעשו 41 סרטים בדיוק כמו שהם רצו. אני אוהב קולנוע, יש לי סיפור אהבה של 50 שנה עם הקולנוע ואנשים פשוט מקנאים בסיפורי אהבה, זה הכל".

     

    סרטו החדש, הוא אומר, מורכב מכל האובססיות והחומרים שהוא אוהב בקולנוע. "זה סרט מבדר ובו זמנית מאלץ את הצופה להיות שותף למתרחש". כשללוש מדבר על אובססיות הוא מתכוון לחיפוש אחרי רגעים של אמת. "כל האמצעים כשרים בכדי לצלם את הרגעים החמקמקים האלה שגורמים לך להרגיש שמצאת את מה שאתה מחפש", הוא אומר, "בעולם של שקרנים, האובססיה שלי היא לצלם את האמת".

     


    "הצטלבות". פאני ארדן ודומיניק פינו

     

    למרות שאמנות הקולנוע, כמו אמנות התיאטרון, היא בבסיסה שקר והעמדות פנים?

     

    "כן, אבל השקר הוא כלי מרכזי להגיע לאמת. לשקר יש גם יתרונות, לא רק חסרונות, והסרט הזה הוא סרט על שקרים. כל העולם משקר אבל ברגע שהאמת מתפרצת, הכל נעשה פשוט".

     

    בשביל ללוש בכל סרט הוא מתחיל מחדש, ובכל פעם לדבריו זה כמו בפעם הראשונה. "היום, עם הגיל, אני מתייחס לזה גם קצת כאילו זו הפעם האחרונה. זה עוזר לי לשמור את אותה ההתלהבות כמו בתקופה שבה התחלתי ליצור".

     

    במהלך ההקרנות בקאן אמר ללוש כי "הצטלבות" מבחינתו הוא סרט שמדבר על יצירתו. "ניסיתי להסביר דרכו כיצד אני כותב את סרטיי", הוא מסביר, "אני ניזון מהתיאטרון של החיים, ואם מחר אראה באמצע הלילה על הכביש אישה שננטשה, זה ירתק אותי. אני אתבונן בה, אעקוב אחריה, זה כמו אוכל בשבילי וכל חיי חומרים שכאלה הזינו את היצירה שלי. כשאני יושב בבית קפה ושומע שיחה מעניינת, אני לא אקום ואלך. כשאני רואה תאונה על הכביש, אני נעצר. החיים בשבילי הם חומר גלם טוב".

     


    אודרה דנה. "זה סרט קטן, מעשה אמנות, שמספר בכנות על דמויות של בני אדם אמיתיים"

     

    כלומר, אתה למעשה ספוג?

     

    "בדיוק, אני ספוג והכל מעניין אותי. כל הרגעים בחיים שימושיים כשאנחנו עוסקים באמנות, זה מה שנפלא. אמן משתמש בהכל, אין רגע שהוא מיותר או חסר תועלת. 70 שנה אני משתמש בכל מה שקורה לי בחיי הפרטיים או המקצועיים. הייתי אומר שהחיים שלי הם חנות מכולת לעשייה הקולנועית שלי".

     

    אם כך הכל אוטוביוגרפי?

     

    "לחלוטין, זו הסיבה שאני מעדיף במאים יוצרים. אני מת על וודי אלן ועל צ'רלי צ'פלין, אני אוהב במאים שכותבים בעצמם את התסריט. תמיד סיפרתי את הסיפורים שלי, עשיתי 41 סרטים ובכולם דיברתי על דברים שאני מכיר. אפשר לומר שכל הסרטים שלי הם סיפורים אמיתיים ושמעולם לא המצאתי סיפור. את כל הדמויות בסרטים שלי, פגשתי. אחר כך אני מערבב או מחבר סיפורים, אבל בכל אחד מהם יש שמץ של אמת".

     

    ודמיון.

     

    "כן, החנות פתוחה יום ולילה. אני עובד ביום, בלילה, בחופשים, בשבתות ובימי ראשון, אני לא עוצר לעולם, אתה לעולם לא יכול לדעת מתי יצוץ רעיון טוב, לכן צריך תמיד לשמור על ערנות. ביום שישי אני טס לישראל להציג את הסרט, אבל בו בזמן אולי במהלך המסע הזה יצוץ רעיון לסרט או לסצנה או לדיאלוג. הכל בר שימוש".

     

    כולנו רמאים

    "הצטלבות" נולד בדרכים. זה היה לפני כעשר שנים כשללוש נהג במכונית בדרך לסופשבוע רגוע בכפר. "ברדיו הודיעו פתאום על איזה גנגסטר שברח מבית הסוהר. הם נתנו תיאור של הבחור, ולתדהמתי, זה היה אני", הוא מספר, "היה לו את הגובה, הגיל וצבע העיניים שלי. חשבתי שאם עוצרים אותי עכשיו, זה יכול להיות מעניין. היה לי ברור שאשתמש בזה לתסריט כך שגם הפעם יצאתי מתוך המציאות".

     

    מציאות ודמיון מתערבבים בסרט כמו תפישת הדמויות על המסך, שהופכת תוך כדי צפייה לחמקמקה. "אנחנו חיים בעולם שמעניק חשיבות יתרה לחזות", אומר ללוש, "אבל כולנו רמאים. ההבדל בין בני האדם לשטר של כסף, הוא שעשרה יורו לא ינסו לעולם להתחזות לחמישים יורו. בני האדם ינסו תמיד למכור את עצמם במחיר גבוה יותר ממה שהם שווים. אנחנו חיים בעולם של דימויים שבו הכל מלאכותי".

     

    קורה לך לפעמים שאתה רוצה לשנות זהות? להיות מישהו אחר?

     

    "הרבה פעמים. כשהייתי צעיר ויצאתי עם נשים, מעולם לא אמרתי להן שאני במאי. הייתי ממציא מקצועות אחרים. הרגשתי לא בנוח לומר שאני במאי, זה נראה כאילו אני מנסה לעשות רושם".

     

    זו הסיבה שהחלטת ליצור את הסרט תחת שם בדוי?

     

    "לא, הרווה פיקאר נולד כי רציתי שיניחו לי, שלא יבקשו ממני הסברים על הסרט. לא רציתי לגלות את התסריט, היה לי חשוב להגן עליו, ובדרך כלל כשאני מצלם סרט, עיתונאים תמיד מגיעים לסט ואני צריך לדבר איתם. בסרט הזה היה חשוב בגלל המבנה לשמור על ההפתעה. להתחבא מאחורי פסבדונים זה הסיפור של הסרט, וכמו שבתסריט יש כותב צללים שמתחבא מאחורי סופרת מצליחה, הפכתי את עצמי לכותב הצללים של הסרט שלי".

     

    אחרי 50 שנה של קולנוע איך אתה רואה את השינויים שעבר התחום לאורך השנים?

     

    "אומרים תמיד שמצבו של הקולנוע רע, אבל הוא ניזון מזה. הקולנוע זקוק למשברים. אני חושב שאילוצים מגרים את הדמיון. כשאנחנו בסכנה אנחנו קריאטיביים. ככל שהקולנוע יהיה בסיכון גדול יותר, כך הוא יהיה יותר יצירתי. זה ההבדל בין קולנוע לטלוויזיה. לעשות קולנוע אומר להסתכן. כשלא לוקחים סיכונים, עושים טלוויזיה".

     

    במבט לאחור יש חרטות?

     

    "הוודאות היחידה שיש לי היא בכך שהדברים לעולם הם אינם כמו שדמיינתי אותם. כשזה קצת יותר ממה שדמיינו, האושר במרחק נגיעה וכשזה קצת פחות, אנחנו סובלים. צריך להיזהר בחלומות שאנחנו חולמים. אם נחלום חזק מדי, אנחנו עלולים להיות אומללים כל חיינו. צריך להיות צנוע גם בחלומות".

     

    זה מקצוע בודד מה שאתה עושה?

     

    "אתה זקוק לאחרים שיעשירו אותך ואת הבדידות בשביל ליצור".

     

    אתה בן של מהגרים ותהיתי האם יש לכך השפעה על חייך או יצירתך.

     

    "היתה לי הזכות לגדול כבן לאב יהודי ואם קתולית שהתגיירה על מנת לשמח את אבי, אבל זה לא הפריע לה ללכת כל חייה לכנסייה. גדלתי בין שתי הדתות והערבובייה הזו הייתה נפלא.

    הוא אפשר לי להיות יותר סובלן, פתוח ולאהוב ולהבין את כל העולם".

     

    יש לך מערכת יחסים חמה עם ישראל. אתה אופטימי או פסימי בכל הנוגע לדף החדש שצרפת תחת סרקוזי פתחה עם מדינת ישראל?

     

    "אני מאוד אופטימי. אני חושב שסרקוזי הוא איש מאוד פתוח, יש לו רצון לעשות דברים ואני חושב מעומק ליבי שזו הזדמנות מצוינת לישראל. צריך ללא ספק שישראל תבין את המזל שיש לה איש כמו סרקוזי וגם עבור צרפת טוב שהוא שם כרגע".

     

    דיברת הרבה מאוד בשנים האחרונות על החלום לעשות סרט מוזיקלי. מה קורה עם זה?

     

    "אם הכל יהיה בסדר, בשנה הבאה אני אתחיל לצלם אותו. ככל הנראה בחודש אוגוסט. אבל בינתיים לא מדברים על זה. Voila!".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ללוש. לעשות קולנוע אומר להסתכן. כשלא לוקחים סיכונים, עושים טלוויזיה
    לאתר ההטבות
    מומלצים