להמשיך לשחק את הבתולה עד שיבוא האחד?
אני לא רוצה לחשב כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שביליתי במיטה שלא למטרת שינה או התבאסות. ההתלבטות היא אם להמשיך באג'נדה זו או לעבור לסטוצים
שתי מלאכיות יושבות לי על הכתף. בעצם, במקום מוצנע יותר. האחת אומרת כך, האחרת אומרת כך.
בואנה בנות, נדבר על הדברים הכואבים באמת. חודשים עוברים, דייטים לא מוצלחים, הטובים שבינהם נמשכים שלוש או ארבע פגישות, והתחושה הכללית רחוקה מלהיות זוהרת. עזבו אתכן ממחשבות על האחד, על למה לוקח לו כל כך הרבה זמן, על כך שנמאס לי לצאת שוב ושוב כמו רובוט יפני עצוב. שלא לדבר על שלל החברות המתחתנות, אלה מביניהן שהופכות לאמהות כמעט בן לילה, אלה שבחוצפתן מספרות לי שזה יגיע, קצת סבלנות והכל יסתדר.
הבעיה האמיתית עומדת בעינה - אני לא רוצה לחשב כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שביליתי במיטה שלא למטרת שינה או התבאסות כללית. ההתלבטות היא אם להמשיך באג'נדה של הבתולה הקדושה המחכה על דרך הייסורים למישהו שיגאל אותה מבתוליה המתחדשים, או להיכנס לסצינת המין המזדמן.
הבעיה היא שבעיני רובנו, מין שכזה נחשב מלוכלך. אני לא מתחסדת, גם אני הייתי שם, ולא בעברי הרחוק כל כך. הייתי בדיוק כמו כל אשה חרמנית המשחרת לטרף המופתע. רבים לא התכוננו לטכניקות הפיתוי שלי ולא הבינו איך התחפשתי ביסודיות לילדה טובה והגונה בבוקר שלמחרת.
לילה מפנק וטוב עם זר או עם יזיז משכבר הימים
אבל הפלא ופלא, לפתע אני מוצאת את עצמי אחרי חודשים רבים ללא סקס (להוציא התלטפויות מגששות פה ושם בדייטים), המומה, כואבת וחסרת מגע. אז מצד אחד אני חושבת לעצמי למה לא לבלות לילה מפנק וטוב עם זר או עם יזיז משכבר הימים כדי להיזכר במנעמי הגוף. מצד שני, לפינוק הזה עלולות להיות תופעות לוואי שדי הורסות את טעמה המתוק של ההרפתקה.
באמת שאני לא מתכוונת לייחס לעצמי את דימוי החסודה והצנועה, שמענה את הגבר שלצידה עד שיוכיח כי הוא ראוי להתמסרות טוטאלית של הגוף. העניין הוא שככל שעובר הזמן, כך אני מסתגרת בקונכיה שלי יותר ויותר, וגם אם מתחשק לי לנשק מישהו בפגישה הראשונה, אני אעצור את עצמי בלי להבין מדוע. בראש שלי אני מנשקת את מי שבא לי, היכן שבא לי ובזמן שבא לי ועושה לו עוד מיליון דברים אחרים נעימים וחסרי גבולות. הצרה היא שכנראה הגוף שלי התרגל למצב הנוכחי, וכעת הוא דורש שהגבר העומד מולו יסביר למה חשוב שיתוף הפעולה הפיזי הזה בין הגבר לאשה.
במחשבה שנייה, הכל בראש. בראש שלי אני רוצה שהגבר הבא שאיתו אני שוכבת יהיה האחרון שלי. לא לכל החיים, אני עדיין עם שתי רגליים על הקרקע, אבל לפחות לשנים הקרובות. אני מבקשת לעצמי תעודת ביטחון בלתי נראית שהרומן עם הגבר הבא לא יסתיים באכזבה, או בן-רגע.
וזה לא שהגברים שעברו במיטתי ללילה חולף השאירו לי זיכרון רע. נהפוך הוא, הם היו נפלאים וחמודים, מפנקים ונהדרים, והדבר העצוב בסיפור הוא שאיתם הייתי משוחררת כחיה בטבע כפי שלא הייתי עם שום בן זוג, תומך ואוהב ככל שיהיה. אבל נראה שהזמן עושה את שלו, ואני מחפשת לעצמי מין אחר. משוחרר ומטורף, אבל בבקשה - שיהיה קבוע, עם מישהו אחד בלבד.
אולי הגופות הדוממים שעברו במיטתי הפכו להיות חפצים דוממים, והצעקה הטובה של הלילה הפכה להיות לחישה עצובה וצרודה של הבוקר. למדתי שאין תחליף להשקעה של בן זוג ולהרגשה של אהבה המחשמלת את הסדינים, בניגוד לתשוקה גרידא, ממנה מקבלים רק קצר חשמלי (אזהרה - הכוויות משאירות צלקות).
האם להתייסר לבדי בעוד לילה של לבד? האם לגוף הזה שלי לא מגיע פינוק אמיתי? למה הראש מעניש את הגוף? מה קרה לאשה המשוחררת שבי? האם הנורא מכל קרה, ואני בעצמי כלאתי אותה תחת מנעול ענק בחגורת צניעות מבורזלת?
ואולי באמת לרגע אחרי חודשים רבים לא אחשוב יותר מדי ואדאג לעצמי? מצד שני, לא חבל להישבר אחרי כל חודשי איסור הנגיעה האלה? לא עדיף לחכות לאחד? ושוב , מצד שני, אולי הוא לעולם לא יגיע?
שתי מלאכיות מתווכחות ביניהן. נראה מי תנצח.
לפנייה לכתב/ת 
התחפשתי ביסודיות לילדה טובה והגונה בבוקר שלמחרת
צילום: Index Open
מומלצים
