מחקר: נשים באמת אוהבות גיבורים גדולים?

בניגוד לשאר הבנים בכיתה, פחדתי לטפס לעיני בנות הכיתה על מגדל המים שבכניסה לקיבוץ שלנו. המגדל היה בגובה ארבע קומות בערך. קומה ראשונה היתה סנדלריה שבנו לה הרחבה כדי שיהיה מקום לחיליק הסנדלר לאחסן את העורות ואת הנעלים החדשות שהזמין במשביר המרכזי. קומה שנייה של המזכירות, עם מבט אל כל הקיבוץ, עוד לפני שהעצים הסתירו מתחתיהם את הבתים. מעליהן מאגר מים מקורה בגובה שתי קומות. הדרך היחידה לטפס לקצה המגדל היתה סולם מתכת חיצוני שהיה מעוגן בבטון אל המגדל. פחד אלוהים. כשהבנים זרקו מגג המגדל חתולים כדי להבין עד איזה גובה יש משמעות למשפט "חתולים נופלים תמיד על הרגליים", אני עמדתי למטה עם הבנות, מדוכא ומושפל. טיפסתי בסופו של דבר, כי לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את הסיכוי האחרון שלי למצוא חן בעיני הבנות. השלמתי עם העובדה שיד הנפץ כבר לא ייצא ממני, והצלחתי אפילו להסוות את הפחד, אבל הבנתי, כבר בימי ילדותי, שאני תרמית רומנטית שצפויה להיחשף. אי אפשר לעבוד על כולם עם דימוי שקרי של אומץ לב.

גבי, בן הדוד שלי מתל אביב שהיה קטן ממני, התחנן שארשה לו לטפס על המגדל, ואני, כאילו מתוך אחריות, אסרתי עליו, ובלבד שילד קטן ממני לא יוכיח לי סופית שאני יכול להיות אולי כל דבר שאני רוצה בחיים - אבל לא גיבור. אני לא זוכר אם גבי הגיע בסופו של דבר למעלה, אני באמת צריך לשאול אותו. אבל העובדה שהוא הקטן ממני לא פחד משום דבר נחרתה בי כאות קלון רומנטי.

לחזור לקיבוץ כגיבור שרק רצה להגיע הביתה בשלום

רציתי לצאת למלחמות ישראל גם בגלל זה. לחזור לקיבוץ בדמות של גיבור שרק רוצה להגיע הביתה בשלום. להיכנס לחדר האוכל בשעת השיא עם נשק מאובק על הכתף, להתקדם בצעדים מדודים אל שולחן פנוי, שני שולחנות מקבוצה של בנות פתיות, להניח את הנשק בין הכסא לקיר, להניח את הראש העייף בין כפות הידיים ולעצום את העיניים. תנוחה מובהקת של גיבור עצוב.

לא שאלתי את עצמי אם בנות אכן אוהבות גיבורים. אם הן אוהבות בכלל בנים שנוטלים סיכונים. אולי הן נמשכות דווקא לפחדנים משום שפחדנים שורדים יותר.

אילו הייתי קורא את המחקר החדש שחקר בדיוק את השאלה הזו, ייתכן שהייתי מוחק מעצמי את הכתם הרומנטי שהדבקתי לעצמו בתור ילד.

המחקר העמיד למבחן ממצאים של מחקר קודם, שמצא שנשים נמשכות אל גברים נוטלי סיכון, אבל לא אל כולם. הן נמשכות אל גיבורים, ולא אל הרפתקנים. הנשים שהשתתפו במחקר החדש יותר התבקשו להתייחס אל 16 סצינות שונות של נטילת סיכונים בדרגות שונות של סיכון (גבוהה ובינונית) ובמאפייני מעשה שונים (גבורה והרפתקנות), ובתוך כך לדרג את חיבתן לגברים נוטלי סיכון לעומת גברים שנמנעים מנטילת סיכון.

דוגמה לסצינת גבורה בדרגת סיכון גבוהה: בזמן שהוא הלך לאורך שפת אגם קפוא הוא ראה גולשת על קרח שנפלה אל תוך המים הקפואים, כ-400 מטר מהחוף, וצעקה לעזרה. הוא ראה שהקרח סביבה לא מספיק עבה, ולמרות זאת, מודע לסכנה האורבת לחייו, נחלץ לעזרתה. סצינת גבורה בדרגת סיכון בינונית מספרת את אותו סיפור, בשינוי כמה פרטים כמו שהגולשת נפלה אל תוך המים הקפואים לא רחוק מהחוף, ושהקרח סביבה נראה עבה ויציב, אם כי קשה היה לדעת זאת בוודאות.

דוגמה לסצינת הרפתקנות בדרגת סיכון גבוהה: הוא ישב על שפת האגם וראה סירה קטנה במרחק כ-200 מטר משם. היה קר, נשבה רוח והמים היו קרים וגליים, אבל למרות שהוא היה מודע לסכנה, הוא ניסה לשחות לעבר הסירה. סצינה דומה ברמת סיכון בינונית מספרת על סירה במרחק כמאה מטר משפת האגם, על יום שמש ומים חמימים ושקטים ועל אחד שהחליט לשחות לעבר הסירה בידיעה שהוא מסתכן במידת מה (המחקר הבחין גם בין בעלי כישורים שונים, כמו בין שחיין טוב לבין מי שאינו יודע לשחות, אבל לצורך המיקוד, אני מעדיף להתעלם מהנתון הזה).

הרפתקנים מתונים

על פי הממצאים, נשים נמשכות פחות אל גברים שלמען הכיף נוטלים סיכון ברמה גבוהה, בהשוואה לגברים שלמען הכיף נוטלים סיכון ברמה בינונית. לעומת זאת, הן נמשכות באותה מידה לגברים המסתכנים, בשתי רמות הסיכון, למען מטרות נעלות. נשים נמשכות אל גיבורים, יהיו אשר יהיו, והן לא נמשכות אל כל ההרפתקנים, אלא רק אל הרפתקנים מתונים.

המחקר בדק גם הצלבות של תכונות אישיות וסוג הסיכון. נשים תופסות גיבורים והרפתקנים המחרפים את נפשם בדרגת סיכון גבוהה, בהשוואה לגברים שנמנעים מסיכונים, כיותר אמיצים, אתלטים, בעלי כושר פיזי, אימפולסיביים, מחפשי תשומת לב ומטופשים וכפחות יציבים ושולטים בעצמם. אבל רק גיבורים נתפסים גם כאלטרואיסטים, מקובלים, בעלי מצפון - וסקסיים.

פחד רטרואקטיבי

לא חיכיתי, כמובן, עד המחקרים האלה כדי להסיר מעצמי את הכתם הרומנטי שהדבקתי לעצמי כילד. הרבה לפני זה למדתי להיות גאה בעובדה שאני פחדן. הבעיה שלי היום היא אחרת. אני נמנע במודע מסכנות, אבל יש לי מודעות מאחרת. אני עושה היום מעשים שלא נראים לי בשעת מעשה כמסוכנים, ולכן אני לא מפחד, ואז אני חוזר הביתה ופתאום מבין מה עשיתי ונתקף בפחד רטרואקטיבי.