שנה אחרי התקיפה: השוטר עדיין מחוסר הכרה

משפחת אסולין לא תשכח את 7 בינואר 2007, היום שבו השתנו חייה. שנה חלפה מהיום שבו הותקף הבן הבכור שלומי, ששירת במשטרת רחובות, על-ידי גנב רכב בעיר. במהלך התקרית דקר הגנב את אסולין ברקתו בעזרת מברג, גרם לו נזק קשה לגזע המוח ומאז הוא מאושפז חסר הכרה בבית החולים תל-השומר.

את יום הולדתו של שלומי חגגו לו ביוני חבריו מהיחידה מסביב למיטתו, בתקווה שהוא יתעורר ויגלה סימני חיים. 28 נרות קישטו את עוגת יום ההולדת, אך לא היה מי שינשוף עליהם כדי לכבותם. מגי אשתו ושתי בנותיו שבו הביתה מאוכזבות. הבת הגדולה בת חמש, הקטנה היתה בת שבעה חודשים כשאביה, אותו טרם הספיקה להכיר, צלל אל תהומות בלתי ידועים.

הרופאים ניסו בתחילה לשדר אופטימיות. הם ניתחו את שלומי בראשו, אך כעבור זמן קצר התברר כי הפגיעה בגזע המוח קשה מאוד, ושלומי הועבר ליחידת השיקום הנשמתי שבבית החולים, לא הרחק מחדרו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. 

חיי המשפחה מקריית-מלאכי נהרסו לגמרי. שבועות ספורים לאחר התקרית הקשה נפרץ בית המשפחה. ההורים צמודים למיטת בנם במשמרות, ומגי מגיעה בכל בוקר כדי לבקר את בעלה. האיש שאהב את החיים וצחק בכל רגע, מוטל עכשיו מונשם וללא הכרה. המחזה קשה. איש צעיר, נאה למראה, מגולח למשעי ומריח מהאפטר-שייב האהוב שלו, נע בתנועות רפלקסים מדודות.

"קוראים לו עיתונים ומחכים לנס"

האב דוד, בן 52, בטוח שבנו שומע אותו ואפילו מגיב אחרת כשהוא שומע את אביו מדבר אליו. הוא מלטף אותו ומוחה מפניו את הזיעה ברכות באמצעות ממחטות לחות. מצמוצי העיניים של שלומי מחדירים אמונה בקרוביו שהוא שומע את המתרחש סביבו.

"כל יום אני מספר לו מה קורה, קורא לו את העיתונים. הרדיו דלוק לידו באופן קבוע, ואנחנו מחכים לנס", מספר דוד. "זה שוטר שהלך לעבודתו כדי להביא פרנסה הביתה. זה לא עבריין שנקלע למתקפה בשל מעשיו".

דוד מתרעם מכך שהתוקף ירצה עונש מאסר בבית כלא. "בארה"ב לא היו נותנים לתוקף הזדמנות לחיות", הוא אומר, "עכשיו הוא עצור ויישפט. בסופו של דבר הוא ילך לכלא אולי 20 שנה. זה בית מלון עבורו. שלוש ארוחות ביום, מקלחות וסדר יום. הבן שלי ששירת את המדינה ואת שירותי החוק מוטל פה. אבל אני לא מתכוון לסלוח לו כל כך מהר".

עיניו של דוד עייפו מלבכות ונראה כי השנה האחרונה הותירה בו את רשמיה בצורה עזה. הוא מעשן בשרשרת, מסתובב בפרוזדור בית החולים כשראשו שפוף וכל הזמן חוזר למיטה בחדר 7, שם שוכב שלומי.

"אני זה שהוצאתי אותו מהאמבולנס שהביא אותו לבית החולים, כי אני, אשתי וכלתי הגענו לפניו. מיד ראיתי שהבן שלי ללא הכרה, ופגוע קשה. אחר כך הסבירו לנו את חומרת הפציעה".

"צריך לדאוג לכולם, ללטף ולחזק"

מסביב למיטתו של שלומי מסודרות ברכות כתובות מרבנים, תפילות וקמעות שמחזקים את המשפחה. פה חייב לקרות נס, הם אומרים. המשפחה המרותקת לבית החולים שכחה מהו סדר יום רגיל, אין סעודות שבת בבית, אין חגים, אין השתתפות בשמחות, לא הולכים למסעדות וחלקם אפילו הפסיקו לעבוד.

"יש לי ילדה בת 16 שאני לא יודע איך היא גדלה", מספר דוד בכאב, "צריך לדאוג לכולם, לנערה, לחייל, לבת הנשואה וגם לשלומי. אבל כשאני בבית החולים ליד שלומי אני רגוע יותר". דוד אינו מאפשר לאיש לצלם את שלומי במצבו. "שלומי הוא אדם צוחק ומחייך, ואין לאיש הזכות להפיץ ברבים את תמונתו כיום", הוא אומר ומוחה דמעה.

גם האם דולי מסכמת שנה קשה מאוד. "הייתי צריכה להיות שם בשביל שלומי ובשביל כולם. לחזק וללטף, לבכות ולהרגיע. אני בטוחה שהנס בוא יבוא ושלומי יתעורר".

חבריו של שלומי מהמשטרה לא נוטשים אותו לרגע. הם מסיימים משמרת ומגיעים למיטתו, מחזקים את ההורים הישנים בבית המלון בבית החולים כדי להיות כמה שיותר קרוב לבנם.

דוד מגיע לכל הדיונים במשפטו של הנאשם בדקירת בנו, המתקיימים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הוא מתנגד לכל אפשרות לעסקת טיעון עם הנאשם. "אני מסתכל לו בעיניים בכל דיון, והוא אפילו לא ממצמץ".