להיות מפורסם

באוקטובר 1997 הגעתי לסן פדרו לה לגונה. זאת עיירה אינדיאנית קטנה - לחופו של אגם אטילן ולמרגלותיהם של כמה הרי געש פעילים בגואטמאלה - והמקום שברור לי שאני רוצה למות בו, או לפחות להעביר את שנות חיי האחרונות לפני האלצהיימר. העיירה הזאת מצטיינת בהיעדר ריספקט מינימלי לחוק, בעיקר חוקי העישון והגלגול. סיבות היסטוריות, שמעניינות את התחת שלכם ושל המעשנים, גרמו לכך שמשטרת המדינה לא ממש מתקרבת למקום. יחי החופש: במרחק של 17 שעות טיסה ואוקיינוס אחד מלשכתו של חבר הכנסת גלעד ארדן, סן פדרו הוא מקום שבו אתה מעשן משמע אתה קיים. מעשן הכל, בכל מקום, כל הזמן. מעשן בלי הבדל צבע ומין.

הגעתי לסן פדרו בעיקר כי אני מתעניין מאוד בתרבות האינדיאנית. כמובן שלא בעישון. עליתי על סירת דייגים קטנה סמוך לעיר המחוז פנחצ'ל, וכעבור חצי שעה של שיט נעים הגעתי לגדה השנייה. ירדתי מהסירה, נושא תרמיל גדול מדי ולבוש סחבות אופייניות למטיילי תרמיל, גם כשהם כבר נושקים לגיל 40. כמובן שהייתי גם לגמרי לא מגולח, וגם לא ממש נקי, וכנראה שגם ניחוחו של הפרנהייט שלי לא ממש תפס אחרי המסע המייגע מאנטיגואה אל מחוזות החופש לחופו של האגם.

טיפסתי במדרגות התלולות המובילות מהרציף הקטן אל הכפר. על המדרגה האחרונה ישבו שני מטיילים, ממש כמוני, רק צעירים ב־20 שנה. הם גלגלו משהו בגוון ירוק־חום בתוך נייר. נפלא, חשבתי לעצמי. כמה טוב לפגוש כבר בדקה הראשונה שלי בסן פדרו מטיילים שמתעניינים ממש כמוני בתרבות האינדיאנית. שני המטיילים חשבו אחרת. הם העיפו בי מבט מודאג, החביאו את הניירות מאחורי הגב ושאלו בשפה שאין לטעות בה מה אני עושה כאן. השפה היתה כמובן עברית, והנימה היתה חדה, ברורה ועצבנית: מה באת להפריע לנו כאן, איש־חשוב־מהטלוויזיה?

הרגעתי אותם. הסברתי להם שאני לא שוטר ולא בתפקיד. ונכון שאני מכיר את שר החינוך באופן אישי, אבל כשאני בחו"ל הוא מסתדר בלעדי. גלגלנו שיחה נעימה על הווי המקום ואופיו. קיבלתי המלצה חמה על גסט האוס מדליק, עם מרפסת וערסל, בשני דולר ללילה. זה נראה להם בלתי נתפס שהשמוק עם החליפה והעניבה, שמגיש את "אולפן שישי" ועונה לתואר "כתב מדיני", מסוגל להגיע עם תרמיל וחולצה בלויה למקום שאליו נוהרים פשוטי העם. בתוך עשר דקות בערך כבר היינו חברים טובים. הם שלפו את הניירות ממקום מחבואם, הציתו אש בסיגריה הריחנית והציעו לי. לא תודה, אמרתי. בכל זאת המקצוע מחייב, אתם יודעים.

אז איך זה מרגיש להיות מפורסם? תחשבו על זה כשאתם מנצלים את הזחילה בפקק או העצירה ברמזור, כמנהגכם מדי בוקר, לחיטוט ערני באף. עכשיו תחשבו על זה שפתאום אתם קולטים שהמבטים מימין ומשמאל הם של אנשים שזיהו אתכם. שאלוהים ישמור אותנו, עמנואל רוזן מחטט באף. עכשיו בואו נראה מה הוא עושה עם התוצרת.

ותחשבו על שירותים במטוס. אתם במצב של יציאת חירום, אי אפשר עוד לחכות לנמל היעד או לבית המלון - וזה שייכנס אחריכם יידע שלא סתם היה שם לפניו מישהו אנונימי שהסריח את התא הקטן. זה היה עמנואל רוזן. הייתם מאמינים? איך הוא מרשה לעצמו?

ותחשבו שסיימתם אימון כושר מפרך במכון, יצאתם רטובים מהמקלחת, ובדיוק בשנייה שבה המגבת סופגת את טיפות המים הזולגות ממבושיכם ניגש גבר מבוגר ועירום כמוכם ושואל אם באמת יש בעיה עם דו"ח המודיעין האמריקאי על איראן. תחשבו שאתם ממש לא זוכרים מה הבעיה עם איראן ועם המודיעין האמריקאי כשכל תשומת הלב שלכם מרוכזת בדבר אחד: הצורך הדחוף להסתיר מפני השואל את העובדה שלעמנואל רוזן צמח ממש הבוקר ולגמרי במקרה חצ'קון מכוער בתחת.

קפד ראשך

אתם באמת רוצים לדעת איך זה מרגיש להיות מפורסם? תחשבו בקטן. תחשבו על הפרקטיקה היומיומית. אם תבינו אותה, תבינו הכל. כשאתה מפורסם, מזהים אותך. כשאתה מפורסם בישראל, נותנים לך גם להבין שמזהים אותך. ואז יש לך שתי אופציות: לחשוב שאם מכירים אותך זה אומר שאתה חשוב, אהוב או שניהם גם יחד - או להבין שהכל בועה מטופשת ומתעתעת שלא אומרת עליך כלום ושום דבר.

אם אתה בוחר באופציה הראשונה - אופציית האגו הנפוח - יכול להיות שבשנים הראשונות לפרסומך תחסוך פסיכולוג, אבל קח בחשבון שבשנים הבאות אולי תזדקק לפסיכיאטר. אם בחרת באופציה השנייה - אופציית ה"אני מפורסם, אז מה" - כל מה שנשאר לך זה לדאוג להסתיר יותר טוב את החצ'קון המזורגג הבא בתחת.

גדלתי בבית של אבא מפורסם: שמוליק רוזן היה אז החידונאי של המדינה, מדינה עם ערוץ טלוויזיה אחד ו־100 אחוז רייטינג לרדיו. שנאתי להיות מסומן, להיות הבן של. הכי קינאתי בעמי כהן, החבר שלי, שאבא שלו היה נהג משאית. גם אצל הילדים שלי אני מזהה סומק קל ומבוכה כבדה כשמזהים את אבא שלהם. פדיחה. בטח גם הם רוצים אבא נהג משאית. מצד שני, אני מלמד אותם ליהנות מהיתרונות. כשאתה מפורסם יש סבירות של כמעט מאה אחוז שבמסעדה, גם אם ממש שבעת מהמנה הראשונה והשנייה, המלצר יציע לך מתישהו "קינוח על חשבון הבית". אני לא מת על מתוק, אבל הם כן. ואם היה להם אבא נהג משאית, הם בחיים לא היו עושים היכרות עמוקה כל כך עם שלוש שכבות של שוקולד בלגי, מוגשות על מצע של ופל בלגי פריך וטובלות באמבטיה של פירות יער, גם בלגיים.

כשאתה מפורסם, אגב, אתה לא יכול לסרב למי שמציע לך שוקולד בלגי על חשבון הבית. אפילו לא אם אתה ירון זליכה. מה שכן, אפשר לקזז את זה במתן טיפ נדיב מאוד למלצרים. זה גם צודק ונותן את הכסף שלך למי שבאמת צריכים אותו, וגם גורם לך להרגיש לרגע מה זה להיות גאידמק, ובעיקר סותם את הפה לאלה מביניכם שכבר התחילו לנסח תגובות על העיתונאי המושחת שמנצל את הפרסום שלו כדי לאכול שוקולד בלגי על חשבון המדינה בזמן שאנשים כאן רעבים ומחפשים אוכל בפחי האשפה וכיו"ב.

מצד שני - אם להיות טיפ־טיפה רציני ומעמיק לרגע - כשאתה מפורסם נפרש לרגליך ים אינסופי של פרצות הקוראות לגנב. רק הושט היד וגע בן. כשאתה מפורסם, אתה יכול בעיקרון לחיות את שארית חייך בלי לעמוד בתור או לשלם כרטיס (לכדורגל, או להופעה טובה) אפילו פעם אחת. אתה משודרג, אתה מקבל בהנחה, אתה מקבל על חשבון הבית, ולא רק שוקולד בלגי. לך נשאר רק להחליט אם אתה נכנע ומסכים לקבל, או מוותר באומץ.

קל למעוד בים הפיתויים הזה. קל מאוד. ב־15 שנות בועה ופרסום, זה קרה לי פעם אחת. נאלצתי, לא בפעם הראשונה וכנראה שגם לא באחרונה, לעבור קורס נהיגה מונעת. חבר אמר לי שאפשר לעשות את המבחן בלי לבוא להרצאות. כולם עושים ככה, הוא אמר לי. עשיתי את המבחן כדת וכדין, עברתי אותו בהצלחה מסחררת, והמשכתי לנהוג כל הדרך עד לקורס הבא.

ארבע שנים אחר כך נקראתי לחקירה במשטרה. היו חשדות שמישהו במכון של משרד התחבורה קיבל טובות הנאה תמורת פטורים רבים שנתן למפורסמים רבים מהצורך לבוא להרצאות. החקירה נמשכה חמש דקות; הפרסומים על "המושחת הגדול שנחשף בקלונו" נמשכו שבוע. התיק נסגר, לא הכרתי את המישהו הזה והוא לא קיבל ממני טובות הנאה, אפילו לא מנוי חינם לשידורי ערוץ 2. שום עניין פלילי לא היה כאן, רק מעידה מטופשת לתוך אחת מאותן מלכודות דבש שממתינות לאנשים מפורסמים.

החגיגה סביב הסיפור ההוא לא הפתיעה. כשאתה מפורסם, אוהבים אותך ומתחנפים אליך ומלקקים לך. אבל רגע אחרי, כשאתה מסובב את הגב, מתברר שעל כל מברך יש גם מקלל אחד, ועל כל מפרגן יש לפחות שניים שמתים כבר שתתרסק. הרבה אנשים מקנאים לך ובך. הם לא יגידו לך את זה ברחוב או במלתחות של מכון הכושר, ואפילו לא בתור הבלתי נגמר לשירותים במטוס. הם ישמרו את זה עמוק בלב, או לטוקבקים. לפעמים אני לא יודע מה נעים יותר, לקבל באמצע הרחוב מחמאה ממעריץ נלהב או לקרוא אחר כך באינטרנט את הטוקבקים של אכולי הקנאה. ואגב, לפעמים אלה אותם אנשים. מחמיאים לך בפנים, ותוקעים לך את הסכין המורעל במדורי הברנז'ה באינטרנט. תמשיכו, חבר'ה. זה נעים, באמת.

אז איך זה מרגיש להיות מפורסם, שאלתם? זה קצת מלטף וקצת מנג'ס, וכנראה שקצת אי אפשר בלי זה.

וואלה מכוער

בערך לפני שנה נכנסתי לחדר הטיפולים בספא תל אביבי ידוע. מיד אחרי שהמסז'יסטית הצעירה והיפה סיימה את סדרת ההנחיות המוכרת, היא נידבה וידוי מרגש: כשאמרו לה שעמנואל רוזן מגיע לטיפול, היא היתה בטוחה שזה עמנואל הלפרין. נו, שאלתי רק משום שהרחתי כבר את התשובה הצפויה, ואת מאוכזבת? מה פתאום, היא ענתה בהתלהבות. ברור שעדיף עמנואל רוזן.

רגע לפני התפוצצות האגו נזכרתי בצעירה אחרת, שכמה שבועות לפני כן ראתה אותי באולם הנכנסים בנתב"ג. לזכותי ייאמר שהייתי אחרי טיסה מפרכת של עשר שעות, לא כולל קונקשן והשכמה בארבע בבוקר; לזכותה ייאמר שהיא גילתה קור רוח ואומץ לב אזרחי למופת וזרקה בפרצופי העייף, מבעד למסטיק שלעסה בקצב, שבחיים אני ממש מכוער.

הטלוויזיה הפכה אותי למפורסם לפני 15 שנה, ונדמה לי שמאז הפסקתי לחטט באף, אבל אני עדיין לא מוותר בשעת הצורך על השירותים במטוס. אני לוקח הכל בפרופורציות, ולא שוכח לרגע שמדובר בבועה דביקה ומטופשת שלא אומרת כלום. מצד שני, הלו, את שם בנתב"ג: מכוער? אני? נראה אותך, חתיכת פרצוף תחת, אחרי עשר שעות טיסה ובלי איפור.