שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לאן אנחנו ממהרים?
    מה אנחנו מקריבים על מזבח המיידיות? למה מהיר יותר אינו בהכרח טוב יותר, ואיך תופעת החזרה למזון הבלתי מעובד מתקשרת לזנב הארוך של הרשת?

    "נו, יאללה. להזדרז", האצתי בילדתי ללבוש מכנסיים בעוד היא לוקחת את הזמן ומדקלמת שירים שהמציאה במבט חולמני. או אז היכתה בי ההבנה שמי שלא בסדר הוא אני ולא היא. בצהרי שבת לא צריך למהר לשומקום.

     

    ניגשתי לקרוא את "בשבח האיטיות" של קרל אונורה (יצא בעברית ב-2006 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן) עם חשד מוקדם שהספר נועד לעודד בטלנות ועצלנות. החשדנות התפוגגה כאשר אונורה הביא דוגמה נוספת שהזדהיתי איתה: הרצון להאיץ את קריאת הסיפור לפני השינה כדי "לגמור עם זה ולהספיק עוד דברים". להספיק מה, בעצם? יש דבר חשוב יותר מזמן איכות עם הילדים?

     

    קריאה באינטרנט מול קריאת ספרים

    החיים על הכביש המהיר פוגעים בהנאות נוספות. למשל, אכילה מהירה מעל המחשב או חוסר יכולת ליהנות מספרים. הקריאה באינטרנט סורקת ומדלגת, מבוססת על הסחות מהירות. קריאת ספרים, לעומתה, דורשת קצב איטי יותר. מי שנשאב לרשת מתקשה לחזור לקרוא כבעבר. פעמים רבות גיליתי שאין לי מושג מה קראתי בדף האחרון.
    כדי לקרוא ספרים חייבים להוריד הילוך, לכבות את הטלפון הסלולרי, להתרחק מהמחשב ולהירגע. זה לא קל.

     

    אונורה כותב על המתח שבין ASAP ל-ASLAP. כלומר, As soon as possible ל-As slow as possible. הנחת היסוד של החברה המודרנית היא ש-ASAP תמיד עדיף. שורשי התפישה הזו נעוצים עוד מזמן התפשטות השעונים המכניים באירופה של המאה ה-14 וב-1910, כאשר רוב העולם פעל לפי שעון אחד ובתי הספר הזהירו ילדים מפני הזוועות שבאיחור: התנגשות רכבות, כישלון בעסקים, טעויות בהוצאה להורג, כישלונות רומנטיים ומה לא. מנגד, חלק מהאזהרות של מבקרי המהירות היו מגוחכות: למשל, שצפייה בקטר הנוסע מהר תגרום לצופים לאבד את שפיותם או שנסיעה נגד הרוח תגרום לעיוון בלתי הפיך ("פרצוף אופניים").

     

    נטייה להאיץ עוד ועוד

    אך הטכנולוגיה, שהייתה אמורה לייצר זמן פנוי, מייצרת מערכת חדשה של מטלות ושאיפות. למעשה, ההאצה אינה תוצר של הטכנולוגיה אלא מתכון פלאים נגד אומללות וריקנות. יש בה גם מהשאיפה לנצחיות.

     

    כותב מילן קונדרה ב"ההנאה שבאיטיות": "קיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, הוא אוטומטית מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן. במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה".

     

    מי לא מתענג על נסיעה מהירה בכביש. אך עם הזמן המהירות הנוכחית כבר לא מספיק מרגשת וכל יחידת מהירות נמדדת ביחידה קטנה יותר - בשבבים, כמו בתשתית האינטרנט ובבני אדם. נקישת אצבעות נמשכת חמש מאות מיליון נאנו-שניות, וחוסר מענה באימייל במשך 20 דקות נראה לי כמו נצח. תנסו לגלוש עכשיו באינטרנט האיטי שהיה זמין לפני עשור ותשתגעו. זה מתכון בטוח לנרבוזות.  

     

    נזקי הטורבו-קפיטליזם

    אנשים אינם תאגידים, ומה שמתאים לאלה לא בהכרח טוב לאלה. בשנים האחרונות מתרבות העדויות לכך שהטורבו-קפיטליזם גובה מחיר כבד בדמות ערעור הבריאות הנפשית והפיזית. המונח היפני "קארושי" מתאר מוות מעודף עבודה. נזק עשוי להיגרם לא רק מעבודה אלא גם ממשחקי וידאו, עבודה רציפה של 18 שעות מול המחשב או כל פעולה אינטנסיבית אחרת.

     

    אפשר לחשוב שקצב מהיר הוא מחויב המציאות בעולם תחרותי אך לא בהכרח. "אנו נעים מעולם שבו הגדול אוכל את הקטן לעולם שבו המהיר אוכל את האיטי", אמר קלאוס שוואב, המייסד והנשיא של פורום הכלכלה העולמית. אך הערכה דרווינסטית זו חסרת בסיס: די להתבונן בעולם העסקים כדי להבין שהגדולים ממשיכים לאכול את הקטנים - אם כי בקצב מהיר יותר.

     

    בספרו "שכל של ארנבת, מוח של צב", מאבחן גאי קלקסטון שני אופני חשיבה של המוח: "חשיבה מהירה" ו"חשיבה איטית". חשיבה מהירה היא שקולה, מנתחת, קווית, הגיונית, בקצב תקתוק השעון ומעבד המחשב (מאוד אופייני לישראל). חשיבה איטית היא אינטואטיבית, מעורפלת ויצירתית. היא מתרחשת כשהמתח מתפוגג ויש זמן לאפשר לרעיונות להתבשל על אש איטית - כל מי שצעק "אאוריקה!" בזמן הליכה איטית בפארק יודע על מה מדובר.

     

    אנשים הם איטיים ומבריקים

    צ'רלס דרווין תיאר עצמו כ"חושב איטי" ואלברט איינשטיין היה מבלה שעות בבהייה בחלל הריק במשרדו באוניברסיטת פרינסטון. הוא היה ער לצורך לזווג בין שתי צורות המחשבה: "מחשבים הם מהירים בצורה מדהימה, מדויקים וטיפשים. אנשים הם איטיים בצורה מדהימה, לא מדויקים ומבריקים. יחד הם חזקים מעבר לכל דימיון". זו הסיבה לכך שאנשים חכמים ויצירתיים יודעים מתי לאפשר למחשבות לנדוד ומתי לעבוד קשה. או מתי להיות איטי ומתי למהר במקום לנסות לחשוב כמו מחשב בכל מחיר.

     

    איטיות - לא בכל מקרה

    מהפכת הנגד מופצת, איך לא, דרך האינטרנט: חזרה למזון בלתי מעובד וטרי, צרכנים בעלי מודעות שדורשים ירקות ללא טעם של ספוג או חומרי הדברה, ומעדיפים מזון מקומי וייחודי כמו תפוחי אדמה ליגוריים או ריבת יאקון מהרי

    האנדים. זה גם חשוב לגיוון הביולוגי. ברחבי אירופה, ארה"ב וגם בישראל נפתחו חברות זעירות לייבוא מזון ייחודי מכל קצוות תבל.

     

    חסידי האיטיות אינם לודיטים מודרניים. הם לא בעד איטיות בכל מקרה אלא במידה. כדי לדעת אם לעשות דברים מהר או לאט צריך לשאול אם זה משפר את איכות החיים או לא.

     

    על אף שהרשת נתפשת כמנוע של הגלובליזציה הקפיטליסטית, היא גם המפתח לשינוי. יותר ויותר אנשים מתנתקים מהטלוויזיה שמכתיבה את הקצב ללא יכולת לעצור או להרהר ומחזירים לעצמם את השליטה על הזמן שלהם.

     

    אמנם, בשלב הנוכחי ההאטה היא מותרות של עשירים או לפחות של כל מי שיכול להרשות לעצמו לחיות ולאכול טוב יותר ולעבוד פחות, אך תרבות הנישתיות, צרכנות המיקרו והזנב הארוך שהולכת ומתפשטת מעוררת תקווה שזו תחילתו של שינוי כולל. השליטה בזמן היא המפתח. איך אמר עמוס עוז המצוטט בספר: "כל הנאה שאני יכול לדמיין או שחוויתי, נעימה יותר בלגימות קטנות בזמנך החופשי". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים