שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הומור יהודי על הספה
    אין הרבה עמים שיודעים לצחוק על עצמם כמו היהודים, ובעיני פרויד זה בדיוק מה שעושה את הבדיחות שלהם למעניינות. קטע מתוך ספרו "הבדיחה ויחסה ללא מודע" שרואה כעת אור בעברית

    יש סיפורים שנוצרו בידי יהודים ומכוונים נגד מאפיינים יהודיים. הבדיחות שמספרים לא-יהודים על יהודים הן רובן ככולן סיפורים קומיים אכזריים, שבהם הבדיחה מתייתרת בשל העובדה שהיהודי נחשב דמות קומית בעיני הזרים. גם בדיחות היהודים שמקורן ביהודים מודות בכך, אבל הם עצמם מכירים את פגמיהם האמיתיים וגם את הקשרם ויתרונותיהם, ושותפותו של האדם עצמו במה שעומד לגינוי ממלאת את התנאי הסובייקטיבי לעבודת הבדיחה, תנאי שקשה למלא אלמלא כן. איני יודע, אגב, האם רבים העמים הצוחקים על עצמם במידה כזאת.

     

    כדוגמה, אוכל להפנות לסיפור שנזכר על היהודי הזונח מיד את כל כללי ההתנהגות לאחר שזיהה את מי שהצטרף לתאו ברכבת כאחיו לאמונה (יהודי גליצאי נוסע ברכבת ותופס את מקומו בהרחבה רבה, פותח את כפתורי המעיל, מניח את הרגליים על המושב. והנה עולה לרכבת אדון אחד בלבוש מודרני. היהודי מתעשת מיד ומתיישב בתנוחה צנועה יותר. האיש הזר מדפדף בספר, עורך חישוב, מהרהר, ולפתע פונה אל היהודי בשאלה: "סלח לי, מתי אנחנו חוגגים השנה את יום כיפור?" "אַזוֹי", אומר היהודי, ובטרם יענה הוא שב ומניח את רגליו על המושב).

     

    הכרנו את הבדיחה הזאת כעדות להמחשה באמצעות פרט, תיאור באמצעות דבר קטן ביותר; היא אמורה לתאר את אורח המחשבה הדמוקרטי של היהודים, שאינו מכיר בהבדל בין אדונים ומשרתים, אך למרבה הצער גם מפריע למשמעת ולשיתוף פעולה.

     

    סדרה אחרת מעניינת במיוחד של בדיחות מתארת את יחסי היהודים העניים והעשירים אלה לאלה; גיבוריה הם ה"שנורר" ובעל הבית הרחום, או הברון.

     

    השנורר, המורשה להתארח בכל יום ראשון באותו הבית, מופיע יום אחד בלוויית צעיר לא מוכר, המתכוון להצטרף לשולחן. "מי זה?" שואל בעל הבית, ומקבל את התשובה: "זה החתן שלי, מאז השבוע שעבר, הבטחתי לכלכל אותו בשנה הראשונה".

     

    המגמה בסיפורים האלה היא תמיד אחת. בסיפור הבא היא ברורה ביותר:

     

    השנורר מבקש מן הברון כסף לנסיעה למרחצאות אוסטנדה; הרופא המליץ לו למחושיו על רחצה בים. הברון אומר שאוסטנדה היא מקום יקר במיוחד; גם מקום זול יותר יספיק. אבל השנורר דוחה את הצעתו במילים: "אדוני הברון, בשביל הבריאות שלי שום דבר אינו יקר לי מדי".

     

    זו בדיחת התקה נהדרת, שהיינו יכולים להביא כדוגמה מופתית לסוּגָה. הברון רוצה כמובן לחסוך כסף, אבל השנורר עונה כאילו כספו של הברון היה כספו שלו, שאז היה רשאי בהחלט לחוס עליו פחות מאשר על בריאותו. אנו מתבקשים כאן לצחוק על חוצפת הדרישה, אבל בצורה יוצאת דופן הבדיחות האלה אינן מצוידות בפסאדה המוליכה שולל את ההבנה. האמת שניצבת מאחוריהן היא שלשנורר, המתייחס במחשבתו לכספו של העשיר כמו והיה שלו, אכן יש כמעט זכות לבלבול הזה על פי חוקי הקודש של היהודים. מובן שההתקוממות שהביאה ליצירת הבדיחה הזאת מכוונת נגד ההלכה, המדכאת ביד קשה אפילו את האדוק בדתו.

     

    סיפור אחר מספר: שנורר אחד פוגש חבר למקצוע על מדרגות ביתו של העשיר, והוא ממליץ לו שלא ימשיך בדרכו. "אל תעלה היום, הברון במצב רוח רע, יותר מגולדן אחד הוא לא נותן לאיש". "אעלה בכל זאת", אומר השנורר הראשון. "למה שאתן לו את הגולדן האחד במתנה? הוא נותן לי משהו במתנה?!".

     

    הבדיחה הזאת משתמשת בטכניקת האבסורד בכך שהיא מניחה לשנורר לטעון כי הברון לא נותן לו שום דבר במתנה בדיוק ברגע שהוא עומד לפשוט יד בשביל המתנה. אבל האבסורד הוא רק למראית עין; כמעט נכון לומר שהעשיר אינו נותן לו שום דבר במתנה, שהרי ההלכה מחייבת אותו לתת לו נדבה, ובמובן הצר הוא חייב להיות אסיר תודה לקבצן על כך שהעניק לו הזדמנות למעשה טוב.

     

    התפיסה הכללית, הבורגנית, של הנדבה עומדת כאן בסתירה לזו הדתית; היא מורדת בגלוי בתפיסה הדתית באותו סיפור על הברון אשר תיאורי הסבל של השנורר מרגשים אותו עמוקות עד שהוא מזעיק את משרתיו ומצווה עליהם: "השליכו אותו החוצה; הוא שובר את לבי!". תיאור גלוי זה של המגמה שוב מהווה מקרה גבולי של הבדיחה. מן התלונה שאינה מבדחת עוד: "באמת אין זה יתרון להיות עשיר בקרב היהודים. אומללותם של האחרים אינה מניחה לך ליהנות מן האושר שלך", נבדלים הסיפורים האחרונים האלה כמעט אך ורק באמצעות ההמחשה בסיטואציה מסוימת.

     

    על ציניות פסימית מאוד מעידים סיפורים אחרים, שמבחינה טכנית מהווים גם הם מקרי גבול של הבדיחה, כגון זה: כבד שמיעה אחד נועץ ברופא, אשר מגיע לדיאגנוזה הנכונה ולפיה המטופל שותה יותר מדי קוניאק ולכן התחרש. הוא ממליץ לו להיגמל, וכבד השמיעה מבטיח למלא אחר ההמלצה. כעבור זמן מה פוגש אותו הרופא ברחוב ושואל בקול רם לשלומו. "תודה רבה", נשמעת התשובה, "אתה לא צריך לצעוק כל כך, אדוני הדוקטור, הפסקתי לשתות וחזרתי לשמוע היטב".

     

    כעבור עוד זמן מה הם שבים ונפגשים. הרופא דורש בשלומו בקול רגיל, אך מבחין שדבריו אינם נשמעים. "מה?". "נראה לי שחזרת לשתות קוניאק, צועק הרופא אל תוך אוזנו, ולכן אתה שוב לא שומע כלום". "יכול להיות שאתה צודק", עונה כבד השמיעה. "התחלתי שוב לשתות קוניאק, אבל אני רוצה לספר לך למה. כל זמן שלא שתיתי, שמעתי. אבל שום דבר ששמעתי לא היה כל כך טוב כמו הקוניאק".

     

    מבחינה טכנית, הבדיחה הזאת אינה אלא המחשה; העגה, תכסיסי הסיפור נועדו לעורר צחוק, אבל מאחורי כל אלה אורבת השאלה העצובה: שמא צדק האיש בבחירתו?

     

    האומללות הרב-צדדית וחסרת התקווה של היהודים, שהסיפורים הפסימיים האלה רומזים אליה, היא הסיבה לכך שעליי למנות אותם בשל הקשרם עם הבדיחה המגמתית.

     

    בדיחות ציניות במובן דומה, ולא רק סיפורי יהודים, תוקפות דוֹגמות דתיות ואף את עצם האמונה באלוהים.

     

    (...)

     שני יהודים נפגשים בקרון רכבת בתחנה בגליציה. "לאן נוסע?" שואל האחד. "לקרקוב", נשמעת התשובה. "אוי אוי אוי! איזה שקרן אתה", מתרגז האחר. "אם אתה אומר שאתה נוסע לקרקוב, זה מפני שאתה רוצה שאני אחשוב שאתה נוסע ללבוב. אבל אני יודע שאתה באמת נוסע לקרקוב. אז למה אתה משקר?".

     

    הסיפור הנפלא הזה, שמותיר רושם של פלפול מפולפל, פועל בבירור באמצעות טכניקת האבסורד. השני ננזף על שקרנותו, מפני שאמר שהוא נוסע לקרקוב, שהיא אכן יעד נסיעתו! אך האמצעי הטכני החזק הזה – האבסורד – משולב כאן עם טכניקה אחרת, התיאור באמצעות ההיפך, שכן על פי טענתו הבלתי מוכחשת של היהודי הראשון, האחר משקר כשהוא אומר את האמת, ואילו את האמת הוא אומר באמצעות שקר.

     

    אבל התוכן הרציני יותר של הבדיחה הזאת היא השאלה על אודות תנאי האמת; שוב, הבדיחה רומזת לבעיה ומנצלת את אי-הוודאות של אחד ממושגינו השכיחים ביותר. האם האמת היא כאשר מתארים את הדברים כמות שהם, בלי להתחשב באופן שבו יתפוס השומע את מה שנאמר? או שמא אין זו אלא אמת ישועית, והאמת לאמיתהּ היא דווקא להתחשב בשומע ולמסור לו תמונה נאמנה של ידיעתנו אנו? בדיחות מסוג זה נראות לי מובחנות מן האחרות במידה מספקת כדי לתת להן מעמד משלהן. מה שהן תוקפות אינו אישיות או מוסד, אלא את עצם הוודאות של הכרתנו, את אחד מנכסינו הספקולטיביים. "בדיחות סקפטיות" יהיה אפוא השם המתאים להן.

     

    מתוך: הבדיחה ויחסה ללא מודע/ זיגמונד פרויד, תרגום: רן הכהן. הוצאת רסלינג
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרויד. היהודי כדמות קומית
    פרויד זיגמונד הבדיחה ויחסה ללא מודע
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים