מבחן "הישרדות": האם גברים אופטימיים יותר?

הוא לא מתפתה לכל חזייה של דוגמנית

אני מרותק להמשך כמו בסרט מתח טוב. נועם הוא טיפוס שונה לגמרי. גם הוא צפוי, אבל בעוד דן צפוי בתחמנות המגעילה שלו, נועם צפוי בגלל טוב לבו. אני משוכנע שחצי מהבנות שם מאוהבות בו. דן הוא הימור מסוכן לחיי אהבה, ונועם הוא הימור בטוח. אבל האם נועם יתגלה כאדם אחר? עידן התחיל כגבר רגיש, עדין ומתחשב, אבל בפרק האחרון חשף את ציפורניו, בינתיים לעיני המצלמה בלבד, והוא מתאר את הרגישות שלו כטקטיקה בדרך לניצחון. הוא בדיוק כמו דן, רק חכם פי כמה. הוא לא מתפתה לכל חזייה של דוגמנית.

תעזבו את השאלות של מי מנצח במשימות, מי זוכה בחסינות ומי מודח. התהליך, היחסים שנרקמים ונפרמים, הם העיקר מבחינתי.

אני סקרן לדעת, למשל, באיזו מידה הסדרה מספקת חומר למחשבה בדבר ההבדל בין משחק למציאות. חלק מהמשתתפים, בעיקר דן, כן עוד פעם דן, מתרצים בעזרת ההבדל הזה את ההתנהגויות המרושעות שלהם. הם הולכים בכך לפי התזה של יוהן הויזינחה בספרו "האדם המשחק". אבל נראה שדווקא אותם משתתפים, במיוחד דן, מפירים את התזה הזו. כשדן מאוהב בוויקה, הוא מתקשה להסתיר מעיני כל שהגישה המניפולטיבית שלו לחיים היא לא משחק אלא ביטוי לאופיו האמיתי.

שאלה אחרת שמעניינת אותי בסדרה היא ההבחנה בין נשים לגברים. אני קורא הרבה מאוד מחקרים בנושא. אין כמעט שבוע שלא מגיע אל שולחני מחקר חדש שמגלה בפינצטה-פינצטה עוד היבט חדש של הבדלים מגדריים. ואני מחפש ביפות הביקיני ועתירי השרירים סימנים לאותם הבדלים. אני מחכה, למשל, להתפתחויות רומנטיות שיכולות אולי ללמד על ההבדלים הרגשיים בין אלה לאלו. הלבוש המינימלי, הלילות החשוכים, השינה ביחד, יופיו של הטבע והמים, שהם תמיד מאיץ ארוטי, יוצרים מיקרוקוסמוס הורמונלי דחוס. אבל אין כמעט התפתחויות הורמונליות בסדרה, חוץ מרמזים לרומן בין דן לוויקה ובין עומר ליעל. לא נראה לי שהמשתתפים חוששים מהמצלמות. ייתכן שעורכי התוכנית החליטו לצנזר. לעומת זאת, יש בסדרה חומרים מעניינים אחרים על הבדלים בין המינים.

האם נשות הסדרה אכן דואגות יותר לשבט מאשר לעצמן?

הספרות המחקרית מלמדת שנשים נוטות לגלות אופי חברתי יותר, לעומת גברים שנוטים להיות יותר אינדיבידואליסטים. האם נשות הסדרה אכן דואגות יותר לשבט מאשר לעצמן? הספרות המחקרית מדברת על נטייה נשית לחשוש יותר מפני סכנות. האם נשות אכן הסדרה נוטות ליטול על עצמן פחות סיכונים? ומחקרים שונים מלמדים על הבחנה בין נטייה נשית לפסימיות לבין נטייה גברית לאופטימיות. האם הסדרה אכן חושפת גילויים כאלה? נתמקד להלן רק בשאלה האחרונה.  

החיים בתוך הסדרה קצרים, לא יותר מ-52 יום. תקופה לא מבוטלת למשתתפים עצמם, אבל תקופה קצרה מכדי שנוכל ללמוד ממנה לעומקה על נפש האדם. גם מספר המשתתפים בסדרה אינו מספיק כדי להוות עבורנו מדגם אמין, והמספר הזה הרי הולך ומצטמצם. יחד עם זאת, 52 ימים ומספר כזה של אנשים, נשים וגברים, יכולים לספק לנו רמזים לא מבוטלים.

נראה לי שמצאתי ב"הישרדות" רמזים לעובדה שגברים נוטים להיות אופטימיים יותר מנשים. לא כולם כאלה, כמובן. יש שם את משה שהוא פסימיסט עם נגיעות של אופטימיות, ויש את טינה שהיא אופטימית עם נגיעות של ריאליות, ועדיין אפשר לדבר, לפחות מבחינה סטטיסטית, על נטייה גברית לאופטימיות. הגברים בסדרה יוזמים יותר, לוקחים יותר סיכונים ומאמינים יותר בעצמם.

יכול להיות שאני נוטה, שלא במודע, לראות את הסדרה דרך המחקרים המונחים נגד עיניי. מכל מקום, הגיע אליי השבוע מחקר חדש שטוען שגברים נוטים להיות אופטימיים יותר מנשים. תוצאות המחקר מפתיעות, כפי שכותבים בעלי המחקר. ההבחנה הזו אינה מפתיעה, לאור מחקרים קודמים, אבל עומק ההבדל השאיר את החוקרים פעורי פה.

על פי המחקר, גברים נוטים, באופן מובהק ביותר, להיות אופטימיים יותר מנשים בכמה קריטריונים כלכליים המתייחסים אל העתיד. המחקר בדק, בין היתר, נתונים מ-18 ארצות ומצא שב-17 מתוכן הנשים מתגלות חד וחלק כפסימיות יותר. המחקר בדק גם את תחושת הביטחון הצרכני בארצות הברית, לאור סקרים חודשיים הנערכים שם מאז 1978. בכל הסקרים, נמצא רק חודש אחד (מארס 2000) שבו נשים גילו ביטחון צרכני גדול יותר מגברים. החוקרים בדקו גם את הממצאים של 56 סקרי גאלופ שנערכו אף הם בארצות הברית ומצאו שגברים נוטים לגלות יותר אופטימיות על רקע של משתנים שונים כמו הכנסה, תעסוקה, רווחה, חינוך ומצב משפחתי. ממצאי המחקר תואמים גם ממצאים אחרים, כמו למשל מחקר מ-1991 שגילה שנשים נוטות להיות, באופן מובהק ביותר, פסימיות יותר מגברים לגבי הסיכוי שתפרוץ מלחמה אטומית.

התפתחויות רומנטיות על החוף הזהוב ובמים הכחולים

זוג ים מים ערומים שקיעה רומנטי פרקול (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

הממצאים הם עקביים, בארצות שונות, בעניינים שונים ולאורך שנים רבות. יש לכך השלכות מעשיות. הנטייה לפסימיות גורמת ליותר נשים לחשוש מנטילת סיכונים בעבודה, בהשקעות ובאהבה. וכך, בעניין אחר, מתברר שהאופטימיות חשובה להורדת לחץ דם, להתמודדות עם דיכאון ולהחלמה מסרטן ומניתוח מעקפים.

האם נשות הסדרה אכן נוטות להסתכן פחות? האם הן נוטות להתנדב בעיקר למשימות בטוחות? האם הן נרתעות יותר מהתפתחויות רומנטיות על החוף הזהוב ובתוך המים הכחולים?

קשה עדיין לענות על השאלות האלה. אין לנו עדיין את כל 52 הימים שהובטחו. אני מציע, אם כן, להתייחס אל הרשימה הזו כהצעה להתבוננות בסדרה מעבר להיותה טלוויזיה בידורית במיטבה.