סימנים של כבוד

סצינה אחת. הסרט הזה מקבל ציון של שלושה כוכבים בזכות סצינה אחת. לא ש"הלילה הוא שלנו" הוא סרט איום, הוא לא, הוא פשוט לא ממש טוב, לא נורא חיוני, הוא לא סרט שצריך לרוץ לראות. חוץ מסצינה אחת. מדהים, סצינה אחת מצילה סרט שלם. ובסצינה הזאת: גיבורנו חואקין פיניקס נוסע במכונית בגשם שוטף. במכונית שלפניו נוסע אביו (רוברט דובאל), מפקד המשטרה. ואז נצמדת אליהם מכונית לבנה, קנה רובה צץ מחלונה וקליעים מתחילים לעוף. ההמשך הוא סוג של מרדף, הימלטות, פניקה, הלם, הכל מנקודת המבט של פיניקס, דרך הגשם, כשרעש המגבים ממלא את מקום הלמות ליבו. רגע קט של וירטואוזיות אמיתית.

הכל בזכות סצינה אחת. "הלילה הוא שלנו"

אלא שציפיתי לעוד כמה כאלה. אחרי הכל, ג'יימס גריי ביים לפני שבע שנים את סרט המאפיה הנהדר "רחובות מושחתים" – סרט עם צילום אדיר של האריס סאווידס ("זודיאק") – כך שהציפיות שלי מסרט הקאמבק שלו היו עצומים. והוא תגמל אותי בעלילה סבירה, תסריט די איום, ורק סצינה אחת של קורת רוח אמיתית. הסיפור – על בחור שמעורב בעסקי המאפיה הרוסית בברייטון ביץ', ברוקלין, ועל אחיו חוקר המשטרה שמתמנה לחקור את עסקי המשפחה בה עובד אחיו, והאבא, איש המשטרה הוותיק שמעדיף בן אחד, ואז לומד להעריך את השני – בנוי היטב, אבל מתוסרט באופן רעוע. מבאס שסרט עם פיניקס, וולברג ורוברט דובאל (וגם מוני מושונוב, בתפקיד לא מספיק ממגנט), נותר עשוי למחצה. זה היה יכול להיות "השתולים" פוגש את "סימנים של כבוד", במקום זאת יצא "מתנה משמים". 

• ביקורות סרטים נוספות של יאיר רוה תוכלו למצוא במדור סינמקופ בגיליון החדש של פנאי פלוס