הדברים שהיא מוכנה לעשות בשם האהבה!
פעם הייתי כותבת שירים ורציתי שישירו לי סרנדות מתחת לחלון, אבל עם הזמן די איבדתי את האמון באהבה. אני זוכרת שאפילו כשיצא לי להכיר מישהו שהיה כותב לי שירים ומביא לי פרחים, חשבתי לעצמי כמה מוזר הוא. אולי משהו בו לא בסדר. חברה שלי, לעומת זאת, מסרבת להיכנע לציניות הזאת
כסטודנטית לספרות אנגלית אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעור שירה רומנטית עם עיניים נוצצות. היינו קוראים שירים של וויליאם בלייק, קיטס, לורד ביירון, וורדסוורת', וכמובן, גדול המאמינים באהבה, האחד והיחיד, שייקספיר.
לא היתה תקופה בה האמנתי יותר באהבה כמו בתקופה ההיא. רציתי שמישהו יכתוב לי שיר, יביא לי פרח, ישיר לי סרנדות מתחת לחלון, ושיהיה איזה סיפור שיגרום לאהבה הבלתי אפשרית שלנו פתאום להיות אפשרית. הייתי יושבת על הדשא הירוק בהפסקה שבין השיעורים וכותבת שירים על אהבה וכאב.
העניין הוא שהמציאות, שטפחה על פני לא אחת, הביאה אותי לאותו מקום בו נמצאים רובנו. המקום הציני, המתוסכל, הפוחד. די איבדתי את האמון באהבה. אני זוכרת שאפילו כשיצא לי להכיר מישהו שהיה כותב לי שירים ומביא לי פרחים, חשבתי לעצמי כמה מוזר הוא. אולי משהו בו לא בסדר?
יש לי חברה טובה שתמיד היתה ההפך המוחלט ממני בענייני אהבה. תמיד האמינה בה, חייתה אותה, ייחלה לה. תמיד נתנה לעצמה להתאהב, גם אם אף פעם זה לא ממש הסתדר. לעולם לא הפסיקה להאמין שתקבל לא פחות ממה שיש באגדות, בשירים ובסיפורים. היא תמיד רצתה שנלך לכל הקומדיות הרומנטיות ונחשוב איך זה יהיה כשאנחנו נמצא את האביר שלנו.
לפעמים הייתי נסחפת איתה בדמיון, כי אחרי הכל אי שם בתוך תוכי אני רומנטיקנית חסרת תקנה. ואם הייתי עוזבת לרגע קל את המעטה הציני שעטיתי על עצמי בכל מה שקשור באהבה ונותנת לעצמי להיסחף לעולם בו חייתי כל שלוש השנים שלמדתי ספרות, הייתי לא פחות מאשר מרחפת. היינו יוצאות מהסרט, מדברות ורוצות לעוף. הקסם הזה היה משהו ששמור רק לנו.
גבר שכן אומר את המילים פתאום מפחיד אותך
ואז, כשהייתי נכנסת למיטה, הייתי גוערת בעצמי כמה פאתטית אני יכולה להיות. את לא חיה במאה ה-19 אלא במאה ה-21, הגיע הזמן להתעורר מהחלומות ולחזור למציאות הקרה. מציאות בה גברים לא תמיד מצליחים להגיד "אני אוהב אותך" או "אני רוצה להיות איתך", או אפילו "אני לא רוצה להיות איתך". מציאות בה גבר שכן אומר את המילים פתאום מפחיד אותך ואת לא יודעת מה לעשות עם זה. מציאות בה סוף סוף מישהו מצא חן בעיניך ונגע לך קצת בלב, וברגע שהעזת להגיד לו - הוא נעלם בלי שום זכר. מציאות בה כאב העזיבה שלו חולף די מהר, כי את כבר מורגלת. כבר לא מצפה מהם ליותר מדי. מציאות בה היא לא רוצה אותך כי אתה טוב מדי, ואתה לא יודע איך להיות מניאק ולכן לעולם היא לא תרצה אותך. מציאות בה אם אחד מכם ירשה לעצמו להיות קצת יותר מדי רומנטי, ייתכן שהוא יצטער על זה. מציאות בה אתם מודים שאתם לא מוכנים לעשות יותר מדי בשביל אהבה.
אז למה? למה נהיינו כל כך חסרי סובלנות רומנטית? למה נהיינו כל כך אדישים למחסור של רומנטיקה בחיינו?
אחזור לאותה חברה, שבלבה תמיד קיימת תקווה לאהבה. באחרונה היה לה עוד סיפור אהבה שובר לב ובלתי אפשרי. הפעם עם מישהו דתי. דווקא משהו שלא רחוק גם ממני, אבל נעזוב את זה כרגע. אותו בחור מפחד, לא יודע אם הוא רוצה או יכול. היא כל כך אוהבת אותו, מייחלת אליו, למגע, לאפשרות, לסיכוי. חושבת עליו ללא סוף, שולחת מכתבים, שירי אהבה, מסמסת על כל מחשבה שעוברת או חוויה שהיא רוצה לחלוק איתו.
יש תקופות שהוא מגיח כאילו מהאוויר ונותן לה רגע של אור מדהים, ואז נעלם שוב. נבהל ובורח. לא משנה כמה אמרתי לה שהיא מבזבזת את זמנה, שזה לא בחור בשבילה ושהוא לא באמת שם ומספיק להסתפק בפירורים, כי מגיע לה הרבה יותר. היא פשוט לא מוכנה לוותר על הסיכוי לאהבה.
ואני? כן, גם לי היה מישהו באחרונה שרציתי אבל הוא לא רצה. אז ויתרתי. המשכתי הלאה. לא רוצה להיות עם מישהו שלא רוצה. וגם אם כן רוצה, לא "שם" באמת.
יש בי גם משהו שרוצה להיות גם קצת כמוה
לפעמים אני מרחמת על החברה הזאת שלי ואומרת לעצמי, כמה אפשר לסבול בשביל אהבה? כמה אפשר לחלום, לייחל ולכאוב? אבל יש בי גם משהו שרוצה להיות גם קצת כמוה. לא לאבד את האמון באהבה, בכוח האדיר שלה, לא להיכנע לציניות של כולם מסביב ולהמשיך לדייט הבא בהכנעה. להמשיך מתוך האמונה שאני אקבל את כל האגדה. וזה שאנו לא חיים בתקופה של שייקספיר לא אומר שאני לא יכולה לקבל ה-כ-ל אם רק ארצה בכך מספיק.
בשם האהבה, החברה שלי הודיעה לו שתהיה ליד המזרקה שבשדרות ירושלים ביפו מהשעה 19:00 עד 22:00. שתחכה לו, שיבוא לשבת לידה ולשתוק. אז אם יצא לכם לעבור שם וראיתם בחורה יושבת ומחכה, מחזיקה את "מלחמה ושלום" של טולסטוי, דעו לכם שנתקלתם בבחורה האחרונה שבאמת מאמינה באהבה.
- רוצים לקרוא עוד על אהבה וכאב? הקליקו כאן
