מי משך בחוטים, אני אותם או הם אותי?
הגברים שעמדו באפלה שם למעלה ואחזו בידיהם חוט דקיק שאיפשר להם להזיז בכל פעם רק איבר אחר בגופי - את ליבי, את ידיי, את שפתיי - נותרו רק עם קצהו. חוט דיג שניתן לחבר לחכה ולדוג איתו בים אחר, פחות מלוח מדמעות
אני בובת מריונטה בלי מפעיל. גם אילו הייתי מחפשת מפעיל, אין כבר חוטים. את אלה שלא נשחקו ונקרעו מעודף שימוש תלשתי בעצמי. משכתי חזק, משכתי בכל הכוח, כל אחד בנפרד ואת כולם יחד, עד שלא עמדו עוד בעומס. בכוונה. לבדוק את הגמישות, את החוזק.
מי משך את מי? אני אותם, הם אותי? הגברים שעמדו באפלה שם למעלה ואחזו בידיהם חוט דקיק שאיפשר להם, להזיז בכל פעם רק איבר אחר בגופי - את ליבי, את ידיי, את שפתיי - נותרו רק עם קצהו. חוט דיג שניתן לשנות לו שימוש, לחבר לחכה ולדוג איתו בים אחר. פחות מלוח מדמעות...
"זה מה שמקבלים כעונש כשרצים אחרי גבר. תפסיקי עם זה. שבי בשקט, המתיני שהוא יעשה את הצעד הראשון" - משפט שאומרת לי אימי מאז הייתי בת 17. "שבי בשקט".
איך אפשר לומר לילדה היפראקטיבית שבי בשקט? זה בדיוק כמו לומר למישהו עצבני "תירגע". לא ראיתי אף פעם מישהו שזה עבד אצלו. איך אפשר לשבת בשקט ולהתבונן בסבלנות בתנועות האיטיות, בהנעת הצריח על הלוח רק אחרי כמה שעות. למי יש זמן?
להפך. למגינת ליבה של אימי המודאגת, לא הפסקתי לרוץ. עבדתי על יכולות הריצה שלי. השגתי מד דופק, קניתי נעלי ריצה, שיפרתי יכולת לב ריאה, נרשמתי למרתון הראשון שלי. אם כבר בחרתי לרוץ, העדפתי לעשות את זה עם האביזרים הנכונים ובמסגרת מתגמלת. גם להשאיר מאחור את כל האצנים וגם להניף את הגביע.
הוא שיתף פעולה, לפחות בהתחלה
אז עשיתי את הצעד הראשון ואת השני, וגם עוד כמה צעדים שנדרשו. וכן, הוא שיתף פעולה, לפחות בהתחלה. נתתי לו חוט אחד במתנה. צירפתי הוראות הפעלה והמתנתי בהתרגשות לריקוד המריונטה שלו. המתנתי והמתנתי ושום דבר לא זז. הוספתי חוט ועוד אחד - וכלום. הוא המשיך לשבת בספה הגדולה, במינימום תנועה, ללא שום מימיקה שמסגירה רגשות ללא שום כוונה לקום ולרקוד עבורי.
חשבתי שאולי הוא פשוט לא מבין מה אני רוצה, אז ניסיתי להסביר. חשבתי שאולי הוא כבר מבין אבל לא יודע איך, אז רציתי ללמד אותו איך. חשבתי שאולי בעצם אין לו אומץ לרקוד, אז התנדבתי להדגים.
ביקשתי שיחבר לי את החוטים, לא חזק מדי, כדי לאפשר תנועה גמישה, מלאה. הוא חיבר, ואני רקדתי ורציתי עוד וביקשתי שיחבר חזק יותר, כדי שיוכל לשלוט טוב יותר בתנועה. בהתחלה כדי להדגים לו, אחר כך כי נהניתי, ובסוף כי כבר לא ידעתי איך אראה כשאתנתק או אנותק.
נעתי עד שהרגשתי שידיו לא מושכות יותר בחוטים. הוא נתן לי לזוז להיכן שארצה מבלי להביע עמדה או עניין. אז משכתי חזק יותר כמה פעמים, כדי שישיב בהתנגדות, עד שאיבד את שיווי המשקל, פתח את אצבעות ידיו ושחרר את כל החוטים בבת אחת.
נחתתי על הרצפה, ריקה ומבוישת כל כך.
אחזתי את גוף המריונטה המנותק בידיי ויצאתי מטווח הספה, מטווח כפות ידיו הגדולות, מטווח ראייתו. נכנסתי למכוניתי, ובחוסר שקט מטריד חיפשתי מפעיל חדש ומיד.
חלקם היו עסוקים, חלקם לא מסוגלים, או ראויים. התבוננתי בו שוב, בגוף העץ הנשי שפיסלתי בעצמי, עדיין עם כמה חוטים מחוברים לכתפיים הרחבות. התבוננתי לצדדים לוודא שאף אחד לא מציץ בי וליטפתי.
"שבי בשקט" אמרתי לה. "שבי בשקט. אל תעשי את הצעד הראשון אף פעם. המתיני. המתיני בסבלנות".
בסך הכל רציתי ללמד אותו איך
צילום: index open
מומלצים
