שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יודע מה הוא עושה
    בגיל 83 חונך נתן שחם, אחד הסופרים הפוריים בדור הוותיק, ספר חדש - "הרחק מטשקנט" ויש לו עוד שניים בדרך. אף אחד מהם לא אוטוביוגרפי. "אני לא מאמין לאנשים שמתוודים בספרות", הוא אומר

    השבוע חגגו לו יום הולדת 83. באקלים תרבותי שבו צריך למצוא מייד סוג של שיא כדי לחבב את המרואיין על הקוראים, אפשר לומר שנתן שחם הוא ללא ספק היוצר הפורה ביותר מבין ותיקי הסופרים שלנו: עוד מעט ימלאו ששים שנה למחזות הראשונים שלו שהוצגו בהצלחה כבירה על בימותיה של מדינה קטנה ושונה מאוד מזו שבה הוא כותב היום. יש עוד שיאים, אבל הם קצת סמויים מן העין. למשל, כתיבה אלגנטית, מלוטשת וחסכנית, בלי שמץ של התנחמדות לקוראים או אהבה עצמית. למשל, אירוניה דקה וחכמה שהיא אחד המאפיינים המרכזיים של הרומנים שלו, וגם הסיבה בגללה צריך ושווה להתאמץ מעט ולקרוא. למשל, ספר חדש, "הרחק מטשקנט" (כנרת- זמורה ביתן) שהוא עילה מלבבת לשיחה.

     

    כל בוקר, לכל היאוחר בשמונה וחצי, תמצאו אותו בחדר העבודה שלו בקיבוץ בית אלפא, מתחיל יום של כתיבה מול מסך מחשב ריק, אויבם הגדול של כל הסופרים. "ב-1985 פגשתי סופר דרום אפריקני, שמו עדיין לא היה מוכר לכל – קוטזי – והוא היה בנעוריו מהנדס מחשבים. הוא אמר לי שאם אתמיד בכתיבה במחשב, או שאכתוב הרבה יותר מאשר בעבר, או הרבה פחות", הוא מצטחק.

     

    ומה קרה?

     

    "כתבתי הרבה פחות".

     

    לא ייתכן: אם מתבוננים ברשימת היצירות שלך בעשרים השנים האחרונות, מאז "רביעית רוזנדורף", יש בה המון מכל טוב –

     

    "אבל זה לא הכל, כמובן. הנה, אחרי 'הרחק מטשקנט' מחכים עוד שני ספרים, אבל אני לא רוצה שיראו אור שנה אחרי שנה, זה אחרי זה, כדי שלא יפריעו זה לזה. זאת אומרת שעלי לחיות לפחות עוד ארבע שנים, אם אני רוצה לראותם בדפוס".

     

    אחד מהם יהיה אוטוביוגרפיה?

     

    "לא, לא. בעצם כתבתי כבר שני ספרים אוטוביוגרפיים למחצה, 'ספרחתום' ו'דור המדבר' – ובעצם, כשאדם כותב אוטוביוגרפיה הוא כותב כדי לכסות ולא להזכיר דברים, כפי שלמדנו מג'ורג' אורוול. אני ארגיש משונה לכתוב על הצלחות, ואני לא מאמין לאנשים שמתוודים בספרות".

     

    אם כך, אתה לא לגמרי מאמין לכמה מן הספרים היותר מצליחים שראו אור אצלנו בעשור האחרון. למשל, "סיפור על אהבה וחושך".

     

    "כשפגשתי את עמוס עוז אחרי שקראתי את הספר, אמרתי לו שהוא הצליח לחבב עלינו, הקוראים, גם את אמא שלו וגם את אבא שלו, וללא ספק זה לא היה קל, אבל אילו הספר היה יוצא בספרית פועלים, הוא היה מתכווץ במאה עמודים".

     

    מול הנטייה של סופרינו בעידן הזה לפטפטת, אתה מציב בפני הקוראים שלך רף מאוד גבוה של חסכנות, על גבול המינימליזם. ספריך לא יהיו עוד רבי מכר באקלים שלנו. זה מייאש אותך לפעמים?

     

    "אין לי הפריבילגיה הזאת. אני לא חזק די הצורך להיות מיואש, ואם מותר קצת להשוויץ אספר לך שלספרים יש חיים משלהם, והם נמשכים לעתים זמן רב אחרי שהספר רואה אור. הנה, מכתב שקיבלתי ממדענית אמריקנית שקראה את 'רביעית רוזנדורף' וכתבה לי שקנתה עותק לחברתה שהיא כנרת בפילהרמונית של שיקגו, ושהכנרת אמרה שתרכוש עותק במתנה לדניאל ברנבוים, אבל היא לא ידעה שברנבוים כבר אמר לי שמגיע לו קומיסיון ממני, כי הוא קונה את הספר לכל חברי הרביעיות שהוא מנגן איתן".

     

    ספרים מעניינים על אנשים משעממים

    "הרחק מטשקנט", ספר שעוד מעט יתחיל בחייו המסתוריים בין קוראים-למרחקים-ארוכים, הוא סיפור על מר יגאל מאור – שחם קורא לו "מר" לאורך היצירה – גמלאי של מחלקת החקירות במס הכנסה, דמות בלתי הרואית בעליל, המגלה עם מות אשתו ועל סף המעבר לדיור מוגן, שבבוידעם שלו מצויים שרידיו של עבר סודי: תחילתו נפרשת בהתכתבות ספרותית, המשכו של העבר הזה מתגלה כמעט כסיפור בלשי, וסופו יפגיש את תעשיית הזכרון הרשמית עם הסיפור הביוגרפי האותנטי, את היכולת לכתוב עם הפחד מפני הכתיבה, ואת עברם של ילדי טשקטנט – יתומי מלחמת העולם השניה שהגיעו בדרך לא דרך לאוזבקיסטן – עם עתידם של זוג עולים מרוסיה, שהופכים לדיירים בבית שמר מאור מפנה.

     

    לא קל להתאהב בגיבורו של שחם. "פעם אמר לי יעקב חזן, שערכתי ספר חדור להט אידאולוגי שלו – הוא כבר היה בן תשעים – שאני לא רוצה לכתוב ספרים על אנשים מעניינים, אני רוצה לכתוב ספרים מעניינים על אנשים משעממים", הוא מצטחק.

     

    מר מאור לא משעמם. הוא – איך לומר זאת בפשטות – קשיש שעצם זקנתו עשויה להרחיק קוראים: לא אוהבים אצלנו גיבורים זקנים.

     

    "נו, אז מה? ההנחה שלי היא שמי שינסה לכתוב למישהו – ייכשל. אדם יכול לכתוב כלפי מטה, בתנשאות, כמו עגנון למשל, ואנשים יכולים לכתוב כלפי מעלה כדי לנסות ולשאת חן בעיני הביקורת כמו שניים מבני דורי, משה שמיר ואהרון מגד שניסו, כשהיו בני חמישים בערך, להיות גל חדש – ואני מניח שמה שאני מסוגל להרגיש, כל אדם מסוגל להרגיש, אבל לא בהכרח לכתוב. ולכן אני כותב במישור הפנים שלי: כל אדם הוא כערכי".

     

    אחרי משפט כזה, שאין בו שמץ של הצטנעות, שכוונתו מגובה באיכויות כתיבה, קצת קשה לדבר איתו על מדדים בני הזמן להצלחה ספרותית. הוא כנראה קורץ מחומר אחר: של בני אדם שלא מתלוננים ולא מתרברבים, ובזים מעומק הלב לתמורה החומרית בעד היצירה. "אני חבר קיבוץ בית אלפא מאז 1945, וההפרטה מצאה אותי עם פנסיה והכנסות שעליהן אני משלם מס פרוגרסיבי. הכנסה מעבודה רוחנית? הקשקוש-בלבוש הכי גדול שעסקתי בו אי פעם היה גם הכי רווחי. מינו אותי ליועץ טכני לסרט "יהודית", הסבירו לי בנימוס שאף אחת מן העצות שלי לא תתקבל, ושלמו יפה. נו, אז בזה נמדוד את ערכה של יצירה? חוץ מזה, כמי שעסק במו"לות אני הרי יודע שלעולם אין לדעת. אם נשוב ל'רביעית רוזנדורף', למשל – גם ב'עם עובד', גם אחרי שהחליטו שהספר יראה אור ב'ספריה לעם', לא צפו את עוצמת האהדה כלפיו".

     

    רק בשנתיים וחצי האחרונות הוא כותב במשרה מלאה. קדמו לה משרות ציבוריות ועבודה ארוכת-שנים כעורך ב"ספרית פועלים", אבל אז אירעה פריקת-כתף, שבעקבותיה, ובגלל התפרקותה של רביעית כלי המיתר שבה ניגן אז, החליט שזהו, אפשר כבר לפרוש: הצורך להמשיך לכתוב היה מובן מאליו, וכמוהו גם התשוקה להמשיך לנגן. כל יום שישי, קצת לפני שש בבוקר, הוא מרכיב את הויולה שלו לנסיעה על הקלנועית עד לחפציבה, ושם מנגן ברביעיה, שעתיים בדיוק. "הייתי ונותרתי ויולן חובב, וזה מזלי – גם עם כתף פרוקה אני יכול לנגן. לא בדיוק כמו שרציתי, אבל גם לא צריך להפסיק".

     

    ולו היו מציבים בפניך ברירה אכזרית – לוותר על הנגינה או על הכתיבה, במה היית בוחר?

     

    "בכתיבה. שם, נדמה לי, אני כבר יודע בערך מה אני עושה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים