יצאתי מהארון בגלל אהבה שלא נתנה להתחבא
"שימני כחותם על לבבך, כחותם על זרועך כי עזה כמוות אהבה". המשפט המצמרר הזה משיר השירים, המציב בפשטות לקונית אהבה מול מוות, הטריד אותי מהיום בו נתקלתי בו בראשונה. לא הבנתי איך ניתן לקשר בין השניים, הרי משמעותו של האחד היא הסוף של הכל, ואילו האחר הוא בדיוק ההפך
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה (שיר השירים, פרק ח', ו')
התנ"ך, כך אומרים, לא עושה טעויות. יכולתי למנות כמה בעיות, לפחות לאור ההתקדמות התרבותית של העולם המערבי, כמו למשל מה שהורים צריכים לעשות לבן סורר ומורה (רמז: הוא לא יוצא חי בסוף), או מה עושים לאנסים (הם צריכים להינשא לאותה נערה ולשלם לאביה על שפגמו את הסחורה).
המשפט המצמרר הזה משיר השירים, המציב בפשטות לקונית אהבה מול מוות, הטריד אותי מהיום בו נתקלתי בו בראשונה. לא הבנתי איך ניתן לקשר בין השניים, הרי משמעותו של האחד היא הסוף של הכל, ואילו האחר הוא ההפך הגמור. חלקו הראשון של הפסוק מדבר על קביעת זוגיות, על החותם שמתבקש לשאת בלב ועל היד אדם שחי בזוגיות, בדימוי יפה לטקס הנישואים, המובא בצורה של בקשה. זו בקשתו של כל אוהב באשר הוא למושא אהבתו – תן לי להיות איתך, בגלוי, מול כולם. לבקשה הזו נלווית סיבה.
אבל אם לקחת לרגע את הסיבה "עזה כמוות אהבה" כאמת מוחלטת, אקסיומה, הרי שהסיבה לבקשה לזוגיות ברורה, גם בלב וגם כלפי חוץ: כמו שאי אפשר להסתיר מוות, כך אי אפשר להסתיר אהבה. אם היא קיימת בלב, היא חייבת להיות גלויה. האוהבת של שיר השירים מבקשת שאהובה ישים אותה כחותם על לבבו ועל זרועו, שניהם גם יחד, לא נפרדים. אם זה בלב, זה גם על הזרוע.
"עוז" הוא המילה העברית הנכונה לאינטנסיביות, והכוונה בהקשר זה היא לעומק ודחיסות מסויימת של רגש, ללחץ הנוצר בפנים, לעוצמה האדירה. עוז הוא גם אומץ, ובמקרה של אהבה - האומץ ללכת אחריה, עיוורת ומתעתעת ככל שתהיה. באנגלית Oz הוא גם שמה של ארץ עוץ, הארץ שמעבר לקשת, כמה סימבולי.
כמו מוות, כשאהבה נגמרת, נותר חלל קטן
עזה כמוות אהבה, קובעת האוהבת משיר השירים, כלומר, עמוקה ומלאת עצמה כמו המוות עצמו, הכוח עליו אין לנו שום שליטה אמיתית. למעשה, אנחנו נלחמים בו, לא פעם ומפסידים יותר ממה שמנצחים. אכן, דומה מאוד לאהבה, אותו רגש המטלטל אותנו באשר הוא ואינו מרפה. כמו מוות, כשאהבה נגמרת, נותר חלל קטן במקום בו היתה.
הפסוק החכם הזה מבטא במילים כל כך פשוטות את חוסר הבחירה שלנו באהבה. אנחנו לא בוחרים בה, כפי שאיננו בוחרים למות או לחיות. אנחנו בוחרים רק מה לעשות איתה. אם כן או לא להציג אותה בחוץ, כמו שהיא בפנים. אם כן או לא להעז.
ואני תוהה עד כמה זו בחירה. ידידה קרובה אמרה לי פעם שאין כשרון משחק בכל העולם שיוכל להסתיר כשמישהו מאוהב. אם אינך רוצה להכיר באהבה, ומעדיף להדחיק אותה כי היא כלפי בן המין הלא נכון, גם אם היא לוחצת עליך בכל העוז שלה, סביר שתקרין אותה כלפי חוץ בדיוק כפי שהיא – לא רצויה, שקרנית, מודחקת. בכל מקרה, בסופו של דבר היא תצא החוצה. שיר השירים, בפסוק הנפלא הזה, אולי מדמה את מה שמבקשת ממך האהבה עצמה: אל תדחיק, אל תסתיר, כי הכל ממילא עתיד להתגלות.
הדרך הישירה למקומות הכי רכים והכי קשים
בגלל אהבה יצאתי מהארון. אהבה חזקה שלא אפשרה לי להתחבא יותר. בגלל אהבה עשיתי כל מיני דברים מטורפים, כמו מעברי דירות, שינויים חדים בהרגלי החיים, ואפילו בין עיר לעיר, לפחות שלוש פעמים. אהבה, כזו שאינה תלויה בדבר, שהיא אותו רגש מזוקק, יכולה לקחת אותך עמוק ורחוק יותר, מעבר לגבולות שלך עצמך, למקומות שלא הכרת ולא ידעת שתוכל להגיע אליהם. במילים אחרות, היא עושה את החיים מעניינים פי כמה. וכשמדובר בלאהוב אשה, ככה, ספציפית, היא גם הדרך הישירה למקומות הכי רכים והכי קשים שיצא לי להכיר.
כולנו מכירים את סיפורי האהבה הגדולים של כל הזמנים – רומיאו ויוליה, יעקב ורחל, אדוארד וגברת סימפסון ועוד רבים, נשמות שנקשרות זו בזו למרות הבדלי מעמד, ריבים משפחתיים, סכסוכי עמים, פערים של זמן ומקום.
זה כוח אדיר, אהבה, והיא העומדת מאחורי הקלעים של החיים, מכוונת. והיא מבקשת שני דברים מאוד פשוטים: תן לעצמך להרגיש אותה, ואל תסתיר אותה. מהנקודה הזו יוצאת הקהילה, מהנקודה הזו אני יוצאת. היא שמה מכנה משותף חזק מאוד בין אנשים, מעבר לאותם שניים, או כמו שאומר הפסוק הבא בשיר השירים "מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (ח', ז').
והלוואי שזה יהיה הבסיס של החברה כולה, ואהבת לרעך כמוך. אילו היינו פועלים כך, בכלל, לא רק כלפי בני זוג, היינו נראים אחרת. אני בטוחה שזה מכנה משותף טוב בהרבה מהרבה אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
